כשאהוד בנאי כתב "הילד בן שלושים אבל עדיין לא יודע מה יעשה כשיגמור את הצבא", נדמה שרובנו הבנו למה הוא מתכוון - לפחות אלה מאיתנו שקרובים לגיל שלושים. איכשהו כבר לא מייצרים היום ילדים כמו של פעם, כאלה שיודעים מינקות שהם רוצים להיות כבאי, רקדנית או רופא. היום כולם מבולבלים, מתלבטים, בוחנים אופציות.

 

בשביל בחורה בת 29, טלי גזית דווקא יודעת מה היא רוצה להיות. היא סיימה תואר שני בפסיכולוגיה תעסוקתית במכללת תל אביב יפו, ועובדת כמתמחה במרכז לשיקום ויעוץ תעסוקתי בבית לוינשטיין. לאחרונה היא סיימה לכתוב את עבודת הגמר של התואר שלה, וראה זה פלא: העבודה עוסקת בקושי של בני קיבוץ להחליט החלטות בנושאי קריירה.

 

טלי לא גדלה בקיבוץ אלא במושב רם-און בצל הגלבוע, אבל כפי שהיא מנסחת זאת "הקשר שלי לחברה הקיבוצית הוא רב משמעות ורב שנים". היא למדה בתיכון קיבוצי, אמה היא בת עין שמר וגם בן הזוג שלה, איתו היא חיה היום בתל אביב, בן קיבוץ מזרע. "ניתן לומר שאת ההשראה למחקר קיבלתי בבית, למרות שלא ספגתי את החיים בקיבוץ על בשרי", היא אומרת.

 

"צפיתי במכרים הקיבוצניקים שלי בני גילי, והבחנתי בפער. רובנו בסוף שנות העשרים לחיינו, ושמתי לב שהרבה מהחברים הקיבוצניקים שלי עדיין עסוקים בשאלות מהותיות ומנסים להבין מה הם רוצים להיות כשיהיו גדולים. חלקם התחילו מאוחר ללמוד וחלקם מבולבלים ומחליפים כיוונים".

 

"כן. הבחנתי שמכרים שלי שאינם בני קיבוץ עסוקים בשאלות אחרות - מטרידות לא פחות, אבל אחרות. רבים מהם כבר סיימו את הלימודים והתחילו לבנות קריירה בתחום בו בחרו. הבנתי שבני הקיבוצים עוברים תהליך התפתחות שונה שמתנהל בקצב משלו. התהליך הזה, ובפרט ההשלכות התעסוקתיות שלו והגורמים לייחודיות שלו עניינו אותי והביאו אותי לחקור את התחום".

 

טלי החליטה שמעניין אותה לבחון את הקשר בין הקיבוצניקים לבין השאלה "מה אני רוצה להיות". "השאלה הזו טומנת בחובה הרבה יותר מן הנגלה לעין, ולא בכדי היא מרתיעה ומעוררת חרדות", היא מסבירה. "היא מצריכה מהאדם לחשוב טוב מי הוא היום, להתבונן בעצמו ולעשות סדר בארון הפנימי. ועד כמה ששאילת השאלות מעוררת חרדה, קבלת ההחלטות מעוררת חרדה עוד יותר, בעיקר בגלל שהיא מעמתת אותך עם המציאות בצורה ישרה ובלתי סלחנית.

לי היה נראה שבני קיבוצים, לא פעם, נמנעים מלעסוק בשאלה הזו, דוחים אותה או שעוסקים בה למשך פרק זמן ארוך במיוחד".

 

כאן מגיע השלב המסובך, בו טלי מסבירה את המתודולוגיה של המחקר שלה. לקוראים שאינם בוגרי תואר שני בפסיכולוגיה נסכם ונסביר, שטלי התבססה בהנחת המחקר שלה על תיאוריה שנקראת תיאוריית ההתקשרות, כמשתנה המשפיע על התפתחות הזהות התעסוקתית ועל היכולת לקבל החלטות. תאורית ההתקשרות בוחנת את הקשר של הילד הצעיר עם הוריו, ומשליכה מהקשר הזה כבסיס של בטחון או של חרדה על יכולת ההסתגלות של הילד בבגרותו. או במילים פשוטות יותר: אם בתור תינוק היה לך קשר טוב ובטוח עם ההורים הרי שתגדל להיות אדם בטוח בהחלטותיו, בעל דמוי עצמי גבוה ותחושת ערך ומסוגלות. אם היחסים עם ההורים היו מעורערים – אז אולי תגדל להיות קצת פחות בטוח, ועם קצת יותר קשיי הסתגלות וקבלת החלטות.

 

 מה לכל זה ולבני הקיבוצים? כאן נכנסת לתמונה הלינה המשותפת, האהובה על החוקרים בכל התחומים. "אצל ילדי הלינה המשותפת ישנם אחוזים גבוהים יותר של התקשרות לא בטוחה ואחוזים נמוכים יותר של התקשרות בטוחה ביחס לאוכלוסייה הכללית", מסבירה טלי את הרקע למחקר. "תינוקות שהופרדו מהוריהם בלילה נחשפו לנסיבות טיפול שלא הניבו תגובתיות רגשית הולמת לצרכיהם, על אף כוונותיהן הטובות של המטפלות. המבוגרים הזמינים היו הרבה פעמים זרים להם, ומהתינוקות נמנע לבסס קשר מתמשך איתם בגלל חילופי המטפלות. בגלל זה, למרות שהילדים היו בטוחים בבית הילדים, התחושה היתה בלתי יציבה והציעה מעט אמון בזמינות ההורית".

 

על הרקע התיאורתי הזה ניסחה טלי מספר שאלות מחקר, וקיוותה להוציא מהן מסקנה ברורה לשאלה: האם יש הבדל בין יוצאי הלינה המשותפת לבין מי שגדל מינקות בלינה המשפחתית במידת ההתפתחות התעסוקתית? הייתכן שהלינה המשותפת משפיעה על הצעירים כגורם מעכב בבחירת הקריירה שלהם?

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לצורך המחקר הצליחה טלי לגייס 149 משתתפים בני 27-31 שענו לה על שאלונים. 60 מהמשיבים היו צעירים שהתחנכו במסגרת הלינה המשותפת עד כתה ד' לפחות, 41 היו קיבוצניקים שגדלו בלינה המשפחתית ו-48 הנשאלים הנותרים היו צעירים שלא חונכו בסביבה הקיבוצית כלל.

"רוח ההתנדבות של הקיבוצניקים היתה מרשימה", מבקשת טלי לציין. "היה מדהים לראות שלמרות שזו היתה הקבוצה שהיה הכי קשה להגיע אליה בגלל הספציפיות שלה, קיבלתי המון הענות. קבוצת הלא-קיבוצניקים היתה הרבה יותר קשה לגיוס".

 

"הממצאים לא היו חד משמעיים. השערת המחקר היתה בכמה רמות- גם בחינת הקשר בין ההתקשרות לבין הגיבוש התעסוקתי, וגם השערה שימצאו הבדלים בהתפתחות התעסוקתית בין מסגרות הלינה השונות, כך שבוגרי הלינה המשותפת ידווחו על יותר קשיים בהסתגלות התעסוקתית בהשוואה לעמיתיהם משאר הקבוצות. הממצאים שהתקבלו היו חלקיים, וההשערה אוששה רק בחלק מהמימדים".

 

מצד אחד, מדווחת טלי, המחקר כן חיזק את הטענה לפיה יש קשר בין ההתפתחות התעסוקתית לבין בסיס בטוח של קשר הורי בילדות. אלא שלא נמצא דפוס המעיד על קושי תעסוקתי ספציפי אצל בוגרי הלינה המשותפת, אלא דווקא כזה המאפיין את כל הקיבוצניקים באשר הם.

"יכול להיות שההשפעה של הלינה המשותפת מיטשטשת לאורך השנים", מציעה טלי הסבר, "יכול להיות שכן יש לה תרומה מסוימת לקושי התעסוקתי של בני הקיבוצים, אבל למשתנים חינוכיים, סוציולוגיים ואידיאולוגיים אחרים יש תרומה משמעותית יותר, ואז הגורם הוא לא בהכרח פסיכולוגי או קשור לילדות ולסגנון הלינה".

אפשרות נוספת, היא שההשערה נכונה, אולם הכלים המחקריים (השאלונים והניתוחים הסטטיסטיים) שנעשה בהם שימוש במחקר זה, לא היו מספיק "רגישים" בכדי לזהות את מקור הבעיה. בשביל לענות על כל השאלות הללו, טלי מזמינה סטודנטים נוספים לבצע מחקרי המשך...

 

לשאלות ניתן לפנות אל טלי למייל talygazit@gmail.com