אולי עדיף שאתחיל בשאלה איך גדשני"ק מסוקס שכמוני, מהקיבוץ הראשון! (דגניה היא סתם קבוצה), מוצא את עצמו בבאר-שבע. כמו שאתם בטח יודעים מניסיונכם, לכל קיבוצניק יש רגע שבו הוא אומר לעצמו די, מספיק, פה אני לא נשאר. גם הרגע שלי הגיע. באמת שלא יכולתי לשאת עוד את השגרה המשמימה של חיי המשק. לשתות קפה כל יום עם אותם אנשים, לנהל את אותן שיחות חסרות תוחלת, לנסוע הלוך וחזור על אותו הטרקטור, ללכת לחדר-האוכל באותה השעה, לשבת באותו השולחן מול אותם אנשים. בקיצור, השגרה המדממת של חיי החבר. 

 

התחלתי להרגיש שאני חייב לפגוש אנשים חדשים, לדבר על נושאים שונים, ובעיקר - לעשות את זה במקום אחר. היה נדמה לי שברגע שאעבור לעיר הכול ישתנה וחיי יהפכו באחת למלאי ריגושים. כל יום אפגוש אנשים חדשים ואחווה חוויות חדשות שימלאו את חיי בתוכן ועניין. ואז החלטתי על באר-שבע.

 

בשנים האחרונות התפתח מיתוס סביב החיים הסטודנטיאלים הבאר שבעיים. בכל מקום אתה פוגש אנשים שמספרים לך, לפעמים בניגוד מסוים לרצונך, כמה כיף בבאר שבע. הם מספרים שזה כמו קיבוץ, שזה כמו הודו, שכל היום מעשנים ומזיינים. התוצאה הבלתי נמנעת של כל התעמולה הזו,היא שלבירת הנגב נוצרה הילה של עיירת הקולג' הארצישראלית הראשונה. ההילה הזאת גורמת לטובי בנינו לנהור דרומה במטרה להגשים את האידיאולוגיה הציונית הנשגבת: סמים זולים וזיונים בשפעה.

 

 

גם אני נפלתי קורבן למסע התעמולה ומצאתי את עצמי מגיע למדבר מלא צפיות למשהו גדול שהולך לקרות. חשבתי שהנה, סוף-סוף הגיע גם תורי לצאת מהבועה הקיבוצית ולבדוק אחת ולתמיד מה יש שם, "בעולם האמיתי", שכולם כל כך מהללים. המציאות, כמו שמגלים הפראיירים שמחליטים להתעמת איתה, נוטה להיות קצת יותר אפורה. השינוי הדרמטי שציפיתי לו מבושש לבוא בינתיים, והשגרה מיהרה לתפוס מחדש את מקומה המלנכולי. לאט-לאט אני מתחיל לקלוט שבעצם החלפתי נבלה בטרפה. שגרה מנוונת בשגרה מנוונת אחרת, פרצופים מאוסים בפרצופים שנמאסים גם הם במהירות מפתיעה, והכי גרוע, את אווירת הקאנטרי-קלאב של הקיבוץ תמורת מפלצות בטוןמתקלפות ואבק. המון אבק.

 

רבים מהסטודנטים מנסים, ככל שדמיונם "הפרוע" מאפשר להם, להצדיק את תדמית הקולג' שדבקה בטעות בעיר, אך די מהר מתברר שהתוצאה נבובה למדי. את מקומן של מסיבות הזימה תופסות מסיבות צפופות ומעופשות, שמלאות באנשים שרוצים להיות מיוחדים, אבל עושים את זה בדרך דומה להפליא. השיחות שאני נחשף אליהן בשיטוטי בקמפוס מתגלות ברוב המקרים כסרות טעם. במקום לדבר על הקומביין החדש של בית אלפא, אני מוצא את עצמי נאלץ לשמוע ניתוחי עומק על היפה והחנון. סלב בבאר-שבע? ואללה. 

 

 

הדבר היחידי שהסטיגמה לגביו נכונה הוא "הרצל". נכון שעד לא מזמן ידענו כולנו תקופת יובש קשה שאיימה למוטט את נפשם העדינה של רבים מאיתנו? אז זהו שבבאר שבע זה לא קרה. כשחבריי בגוש דן התבכיינו על יובש חמור, בגזרתנו טלפון ליוסי או להרצל היה מרווה את הצמא. אם נתפס הרצל א', יתפוס את מקומו הרצל ב' לפני שתספיק לומר "אין זו אגדה". מאז הגעתי התחלפו כבר כמעט חמישה "הרצלים" והטולה עוד נטויה. בקטע הזה יש לקיבוצניקים מה ללמוד על תודעת שירות ונפלאותיו של השוק החופשי.      

 

אבל אפילו מסך העשן המתקתק לא מצליח להסתיר את האמת המרה. ככל שחולפים ימיי בבועה המדברית מתברר לי שכל השינוי שחלמתי עליו, שחשבתי שינחת עלי ברגע שכף רגלי תדרוך בכרך הבאר-שבעי, הוא לא יותר מעוד אשליה מתעתעת, תודעה כוזבת. 

 

מתחיל להתבהר לי שהשינוי הגיאוגרפי לבדו הוא לא התרופה למכה, כי הגיאוגרפיה ,כלומר באר-שבע, היא עצמה המכה. לעיר הזאת פשוט אין מה להציע לבחור צעיר וסקרן שכמותי. הבועה הסטודנטיאלית, כפי שציינתי, נבובה לגמרי, ודבר מרכזי נוסף שחסר בעיר הזאת הוא חיי הרחוב. אני לא מתכוון להומלסים שיכורים, את זה דווקא יש פה בשפע. מה שאני כן מכוון אליו זאת האפשרות - שאמורה לעניות דעתי להיות חלק אינטגרלי מהחיים בכל עיר - לצאת מהבית, להסתובב ברחוב, ולקחת חלק באיזושהי תסיסה אנושית. האפשרות הזאת היא אחד הדברים החשובים שמבדילים את חיי העיר מחיי הכפר. דווקא בגטו הסטודנטים הבאר-שבעי - מקום שבו היית מצפה לתסיסה שכזו - היא פשוט לא קיימת.