הבית הסיעודי "הדרים", הממוקם במרכזו של קיבוץ נען, נראה מבחוץ כמו כל בית סיעודי קיבוצי אחר. לפני היכנסי לקחתי נשימה עמוקה, מכינה את עצמי למראות הלא קלים ולאותו הקושי שחוויתי בפעמים הספורות בהן אזרתי אומץ וביקרתי את סבי ואת סבתי, המתגוררים בשנים האחרונות בבית אבות קיבוצי אחר.

שישי בצהריים ואני פוסעת הישר לתוך מעגל קבלת שבת שמח במיוחד. אני מוצאת את עצמי צופה בכ-32 קשישים ישובים בכיסאות גלגלים, מקובצים סביב נערה שמזמרת באוזניהם שירי שבת. ביניהם פזורים כשישה בחורים צעירים (וחתיכים) בשנות העשרים לחייהם, שמוחאים כפיים ושרים בשמחה אדירה. הבחורים הצעירים הם יפתח אלי (26), עודד רובין (26), מורן ליבנה (25), איתמר אלי (22), אדם בנון (30) ואילי זליגמן (27), והם כולם בני קיבוץ שבחרו לטפל בקשישים תמורת משכורת בסיס של 22 שקלים לשעה.

 

האחראית להרכב כוח האדם המפתיע הזה היא ענבל סיקורין, אחות ראשית ומנהלת המקום. סיקורין נוקטת בגישה פתוחה ורעננה ודואגת להשאיר את "הדרים" במרכז הקהילה, כדי שהקשישים שמתגוררים בו לא יידחקו לשולי התודעה. ילדי הגנים, לדוגמא, זורמים למקום באופן קבוע כדי לחגוג עם הקשישים את החגים ואת ימי שישי.

סיקורין מספרת שהיא עצמה החלה לעבוד בהדרים פעם בשבוע עוד בהיותה נערה בת 15. כשעברה לנהל את המקום לפני כשלוש שנים, החליטה לעשות שינוי מהפכני במצבת כוח האדם במטרה להפוך את בית האבות לשמח יותר. ביצירת המהפכה שותף לה יפתח אלי, המנהל האדמיניסטרטיבי שהחל אף הוא לעבוד ב"הדרים" בגיל צעיר; מבחינתו, החודשים שלפני הגיוס לצבא בהם עבד במקום היו עניין זמני. "לא תכננתי לחזור לפה, אך רכזת הבריאות שכנעה אותי לבוא. ממש לא חשבתי שזה יימשך כמה שנים".

 

היום עובדים בהדרים כשישה בני קיבוץ צעירים, שמתפקדים כמטפלים סיעודיים במשרה מלאה או חלקית (כסטודנטים). יש גם צעירים וצעירות נוספים במסלול "מלגת דיור"- תמורת שלושה מפגשים בשבוע עם "הקשיש שלהם" הם מקבלים מהקיבוץ חדר מגורים.

 

"לאור זה שגם אני וגם יפתח התחלנו כאן בגיל צעיר, חשבנו לנסות ולמשוך הנה עוד חבר'ה צעירים מהקיבוץ. פנינו ליוצא סיירת מטכ"ל שבדיוק השתחרר מהצבא, והצענו לו לבוא לעבוד. הוא אמר שהוא רוצה להתחיל לעזור בהאכלות, ויום אחד הוא אמר שיש לו זמן גם לעזור לצוות לרחוץ את הקשישים. לאט לאט הוא נכנס לעבודה כמטפל באופן מלא. ראינו שהשילוב של האיכות האישית של חבר'ה כמוהו יחד עם כוח פיזי שנדרש לעבודה כזו הוא אידיאלי, וביקשנו מהקיבוץ רשימות של בנים שהשתחררו מהצבא. פנינו לאנשים יותר רגישים, שנראה היה לנו שיוכלו להתחבר למקום כזה. בהתחלה כל אחד שפנינו אליו נעלם לאיזה חודש וקיבלנו כל מיני תגובות נרתעות. אחרי ההלם הראשוני הם באו לראות, ואחר כך כבר חבר הביא חבר".

 

נדב גוטרמן (26) מגיע ל"הדרים" פעמיים בשבוע

כחלק ממלגת דיור שמעניק לו הקיבוץ, ומטפל

בשמעון בוטבול (88). "כשהתחילו עם מלגות הדיור

הציעו לי לבוא הנה, והלכתי לראות על מה מדובר.

בהתחלה מקבלים שוק ראשוני. אתה לא רגיל

לראות אנשים במצב כזה. לקח לי חודש עד

שנתפסתי", הוא מספר.

"פעם הייתי יוצא עם שמעון לטיולים אבל היום יש לו

 בעיות בגב, אז אנחנו די מוגבלים בדברים שאפשר

לעשות יחד. הוא אוהב את השמש, להיות בחוץ ותפוזים, אז אני תמיד מקלף לו תפוז והוא אוכל אותו לאט, או שאנו משחקים. לפעמים אני מקריא לו עיתון (אם הוא לא מבקש שאפסיק באמצע)".

 

"שמעון הוא מספר אחת, אין עליו. הוא מסוגל לתקשר כשפונים אליו, אז מדי פעם אני שואל שאלה והוא עונה. הוא נולד וגדל בתל אביב והיה מאוד מעורה בחיים שם: כולם הכירו אותו והוא אפילו הופיע בסרט 'טיפת מזל'. אפשר להגיד שנוצר בינינו סוג של קשר מיוחד. ההיכרות איתו פתחה אצלי משהו, ואני מסתכל אחרת גם על העתיד שמחכה לי. בשנה הבאה מסתיימת לי המלגה, אבל זה לא משנה את העובדה שאמשיך לבוא ולבקר את שמעון. עכשיו אני מרגיש שייך אליו באיזשהו אופן".

 

מורן ליבנה (26) עובד ב"הדרים" במשרה מלאה כמעט שלושה חודשים. "אני אחרי שלב ההלם", הוא אומר. "חזרתי לא מזמן מטיול ארוך במזרח וחיפשתי עבודה. יפתח, בן כיתה שלי, קרא לי לבוא לראות את המקום. מיד אמרתי שאין מצב, וגם כל החבר'ה שלי אמרו שאין סכוי שאעשה את זה. ובכל זאת באתי לראות, ולמרות ההלם המקום קסם לי. ראיתי שיש לי כאן אפשרות לעשות משהו שלא אוכל לעשות במקום אחר".

 

איתמר אלי (22), עובד ב"הדרים" במשרה מלאה כחצי שנה: "הכול התחיל מאח שלי יפתח, שהציע לי לבוא לעבוד כאן עוד לפני שהשתחררתי מהצבא. הייתי עסוק בחיפוש עבודה אחרת אבל לא מצאתי, אז התחלתי לעבוד כאן שש שעות ביום ככזה שמביא כביסה ואוכל. לא הרווחתי מספיק כסף אז הם הציעו לי להתחיל במקלחות, ואחרי שעיכלתי את הרעיון פשוט נכנסתי לזה. בהתחלה קראתי לעבודה 'לסבול שעתיים', אבל עבר בדיוק שבוע עד שהתרגלתי. כשהתפנה מקום בצוות ענבל ויפתח הציעו לי להיות מטפל ('אם אתה עושה מקלחות, אתה כבר יכול לעשות הכול') - והסכמתי".

 

ליבנה: "הייתי חולם עליהם הרבה, שאני לא מספיק להעיר את כולם בבוקר. בעיקר היו לי פחדים שקשורים לקבלת אחריות כל כך גדולה על כל כך הרבה אנשים. אתה רגיל בקושי לדאוג לעצמך, ופתאום לדאוג ולטפל באחרים. זה עניין חדש עם הרבה אחריות שעושה לי מאוד טוב".

אלי: "הייתי בשוק. אתה רואה אנשים ערומים או עם פצעים נוראיים, ומוצא את עצמך מחליף להם חיתולים ומנקה ישבנים. מצאתי את עצמי עושה דברים שאני לא רגיל אליהם, אבל תוך שבוע התרגלתי וההלם התפוגג".

 

"מה שעוזר להם לבוא לעבוד במקום זו הצורה שבה אנו מציגים אותו", מסבירה סיקורין. "כשיודעים שמאחורי אותו אדם שנמצא בסוף ימיו ונראה ככה יש חיים מלאים ומשפחה, נוצר חיבור אישי. לדעתי, רק מהמקום הזה ניתן לעשות את העבודה". סיקורין מצאה שברגע שהמטפל יודע מה ההיסטוריה של האדם שבו הוא מטפל, הוא מוצא בלבו אמפתיה.

 

סיקורין: "מצד אחד, לא מדובר במקום של צמיחה. סופם של האנשים שנמצאים בבית הוא ללכת לעולמם, והעבודה היא מאוד סיזיפית; אך מצד שני, הסיפוקים שמקבלים הם מידיים ברמת היומיום, אפילו שהעתיד הולך ומתקדר. מספיקים תודה או חיוך קטן והתחושה שצריכים אותך כדי לקבל פידבק מחזק. העובדים מקבלים כאן תחושות שלא דומות לאלה שמקבלים בתפקידים אחרים".

 

ליבנה: "מבחינה סיעודית אנו עושים את העבודה הכי אינטימית שיש: מחליפים חיתולים ומקלחים אותם. זה קשה ולא מובן מאליו. יש פה כל מיני תופעות - אנשים שיש להם דימנציה ואלצהיימר, סובלים ומבולבלים לגמרי, ואנו נתקלים באופן יומיומי במצבים הזויים. יש פה קשישים שכבר לא מסוגלים ללכת או לעשות פעולות לבד. קשה לבוא ולהגיד לבנאדם שהוא לא יכול לעשות משהו".

 

"המצבים שהכי קשה לי להתמודד איתם הם תסכול ואובדן תקווה של אדם", מספר איתי צור (26), התורם כבר שנה עשר שעות בחודש ל"הדרים" כחלק ממלגת דיור שמעניק לו הקיבוץ. "כשדייר מאבד תקווה לחיים ולתרומה שלו, אני מנסה להסביר לו כמה הוא יכול לתרום גם בגיל 90. הכי קשה להם זה כשהראש עובד אבל הגוף מגביל אותם, והם כבר לא יכולים לעשות לבד פעולות פשוטות כמו להתיישב או לקום".

 

גם שי סול (25) נפגשת פעמיים בשבוע עם כרמלה (89), כחלק ממלגת דיור שמעניק לה הקיבוץ. "קשה להיות בבית כזה ולראות את הבדידות ואת הקשיים של הזיקנה, אז כשיש משב רוח רענן של חבר'ה צעירים זה פתאום משנה את האווירה. הם מקבלים את משב הרוח הזה, ואנחנו מקבלים משהו אחר.

"בדרך כלל אני וכרמלה יושבות או מטיילות בקיבוץ. אני מנסה לעבוד אתה על מוטוריקה עדינה, הדבקות או פיזור של חול. לפעמים המפגש יותר זורם ולפעמים פחות".

 

צור: "מה שהשתנה בי זו העלייה במודעות, כי לפני כן לא הייתי חשוף לאנשים במצב כזה. אני לא אומר לעצמי 'אני לא רוצה להגיע לגיל כזה', כי זו המציאות בסופו של דבר, כולם נולדים וכולם מתים. אם אני יכול לסייע ולשפר את איכות החיים שלהם בזמן הזה, אז למה לא. אני חושב שאם יותר אנשים צעירים היו עובדים עם קשישים, זה היה עושה שינוי אדיר. אני שומע על סטודנטים שעושים פר"ח לילדים ולדעתי כדאי לשלוח סטודנטים גם לבתי אבות ברחבי המדינה".

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אלי: "העבודה איתם הפכה אותי ליותר סבלני, ובעקבותיה גם עולות לי הרבה תהיות כמו אם יש טעם להמשיך לחיות במצבים מסוימים. לפעמים אני חושב שהייתי מעדיף למות בשיא בגיל 70 ולא להגיע למצב כזה.

אתמול מישהו אמר לי שאני כמו הנכד שלו, ותגובה כזאת היא מסוג הדברים שמחזיקים אותך פה. כדי לעשות את העבודה הזו צריך לגייס הרבה רגש, אכפתיות וסבלנות, ולא תמיד יש. אנחנו מנסים להחזיק אותם כאן קצת יותר שמחים. להנעים את זמנם. אני לא מאחל לאף אחד להיות במקום כזה, אבל אם כבר להיות בבית אבות - אז פה".

 

ליבנה: "אף פעם לא הייתי מתרגש משטויות, אבל העבודה איתם נותנת פרופורציות לגבי החיים. אני אוהב את השלווה של הקשישים, ויש פה אנשים מדהימים כמו פרופסור לביולוגיה שיש המון מה ללמוד ממנה או אנשים שנלחמו במלחמות ישראל. יש כאן אתגר מנטלי אדיר ואפשרות לעשות מעבר לעבודה פיזית, אני מפתח את עצמי ומתמודד עם סיטואציות שלא הייתי מצפה להיתקל בהן בגיל כל כך צעיר.

"מה שהעביר אותי מנקודת מבט של מקום עבודה לנקודת מבט אחרת זה שהבנתי שאנחנו בעצם המשפחה שלהם. כשאתה משכיב זקנה לישון, היא נותנת לך נשיקה מרוב התרגשות, ומסתכלת עלייך כאילו אתה הנכד שלה. אתה לא מקבל נשיקה מתפוז כשאתה עובד בפרדס, או מבניין כשאתה עובד בבניין, ובכלל, לא כל יום מקבלים נשיקה מבת 100".