יום חמישי, הפאב הקבוע. משחק של מכבי, התחיל סוף השבוע. אני שותה, מסתכלת, מקשיבה לחברה שלי שבוכה כרגיל על הבחור שלא התקשר ועל כל הבילבול שהעיר הזאת עושה לה. בין חצי הקשבה לבין התרכזות במשחק אני קולטת בפינת הבר איזה חמוד שמסתכל. שלחתי חיוך, השפלתי מבט- והוא ניגש.

 

אז איך קוראים לך? יעל. ולך? אלון. את מתל אביב? כן, אבל לא במקור. מאיפה במקור? קיבוץ בצפון, אילון, מכיר? לא ממש...

ואז מתפשט לו על הפנים חיוך מפגר של אחד שנתנו לו את מילת הקוד אליה חיכה: אז מה, קיבוצניקית, אה? והחיוך נשאר לו על הפנים, יותר מפגר מזה אין.

כן, קיבוצניקית, למה? יש בעיה? להיפך, את יודעת מה אומרים על קיבוצניקיות... והחיוך ממשיך. אני את החיוך שלי מחקתי והלכתי.

ברור לי מאוד מה אומרים על קיבוצניקיות, רק לא ברור מאיפה זה התחיל. אחת ולתמיד החלטתי לבדוק לעומקה את הסוגייה המעצבנת והטיפשית הזו, ולפנייכם מסקנותיי הברורות.

 

מסקר מהיר שערכתי בין חברותיי הקיבוצניקיות הסתבר לי נתון די משעשע: רובן איבדו את בתוליהן בגילאי 14-15. כן, גם הביישניות והחסודות שביניהן. איך קורה הדבר?

בני נוער בקיבוץ צריכים להיות יצירתיים ולחשוב על בילוי אטרקטיבי. בגיל 14 רישיון עדיין אין, ערבי תרבות או פעולות תנועה לא נמשכים יותר משעה, דיסקו הוא מצרך נדיר (למרות שהוא בהחלט נקודת מוצא מעולה להתחככויות בחבר'ה הבוגרים יותר) ובלימודים לא בדיוק מתרכזים בגילאים האלה, מה שמשאיר אותנו עם זמן השחתה מירבי.

מה כן עושים? קונים בירות זולות בכלבו, מבקשים ממי שיורד לעיר שיביא סיגריות לחבר'ה ויושבים- לפעמים על הגג, לפעמים באחד החדרים, כשתמיד יש את המתלהב שמדליק איזו נרגילה. כולם מסטולים, משועממים וחרמנים (זה בדיוק הגיל). תמיד יש את היצירתיים שמציעים פתאום טיול לכותנה, פריצה לגנים או התגנבות לבריכה, מה שרק מעלה את רמת האדרנלין ומגביר את החרמנות. ומפה הכל פרוץ ומותר: בנים עם בנות, בנות עם בנות, בנות עם מתנדבים, בנים עם מתנדבות- הכל כדי לספק את היצרים הבוערים. והיופי הוא שאפילו החמודות והחסודות- אלה שיושבות בצד בביישנות- מחכות לרגע שישחקו אמת או חובה, כדי שגם להן יהיה צ'אנס להתמזמז עם מישהו.

וזאת המסקנה השניה שלי. חייה של הנערה הקיבוצניקית רוויים במסיבות מאולתרות, מתנדבים הולנדיים או בריטים לבני שיניים שמחייכים מעבר למכונת הכלים בחדר האוכל, חבר לכיתה שהופך מול עיניה מברווזון מכוער ומגושר שיניים לחתיך עם קוביות בבטן שמשחק כדורעף בלאומית, מחנות של התנועה והתכרבלות בשק"שים של גברברי הקיבוצים האחרים, לילות לבנים ועוד ארועים שלא נותנים לה מנוחה. עולמה של הקיבוצניקית המתבגרת עמוס בכל כך הרבה גירויים וריגושים, שכאשר היא מגיעה לבגרות היא כבר רגועה ושבעה, שלא כמו חברתה מהעיר שרק בגיל 21 מגלה את הריגוש האסור שבסטוץ.

אנחנו הקיבוצניקיות כבר היינו שם. אותנו כבר לא קל להרשים או לפתות. בחור בפאב מקומי שמזמין אותי לצ'ייסר ממש לא מרגש אותי, הוא לא יודע כמה מתנדבים לפניו הגניבו לי גולדסטאר מהפאב. סקס סוער בשרותים של מועדון לא מגרה אותי, אחרי הכל כבר עשיתי את זה על השולחנות בחדר אוכל בלילה. וסשן באוטו החדש שלך? ניסית את זה פעם על טרקטור?

 

אז לסיום ולסיכום: נכון, אוהבים להשמיץ אותנו ולקרוא לנו נותנות. אבל המסקנה היא שהם כולם פשוט מקנאים. מקנאים בליברליות, בפתיחות ובחיי השיתוף שאנחנו חווינו. הם כולם היו רוצים לגעת באותה הוויה רומנטית של חופש, של מקלחות משותפות ושל לינה משותפת.

על ידי יצירת מיתוס "הקיבוצניקית הנותנת" הם מרגישים גברים: "עשיתי קיבוצניקית, הקיבוצניקיות כאלה נותנות ומשתוללות". אבל תכל'ס, אתם לא רוצים אותנו כי אנחנו נותנות. אתם רוצים אותנו כי אנחנו יותר אינטילגנטיות, יותר בוגרות, יותר בעלות ניסיון, יותר משוחררות. אז בפעם הבאה שאתם רוצים להתחיל עם קיבוצניקית, אל תגידו שזה בגלל שהיא נותנת. תודו שזה בגלל שתמיד רציתם קיבוצניקית, כי האמת היא שרק איתן שווה להתחתן.