אלה ימים עמוסים עבור אלה בר גיא, מטפלת ומומחית לחינוך מיני, אימא לארבעה ילדים, סבתא ל-13 נכדים וסבתא-רבתא לארבעה נינים. בין הרצאות לפגישות, בין טלפונים להתרוצצויות, היא שוקדת כעת על הגשמת חלום חייה: הקמת מוזיאון הסקס הראשון בישראל. "כשהמוזיאון יקום אני סוף סוף אנוח, אשחק עם הנכדים, כל מה שרוצים ממני, אבל לא דקה אחת קודם". בינתיים, נראה שכל העיסוקים האחרים מחווירים לעומת הניצוצות שנדלקים בעיניה כשהיא מתארת את אחד החדרים במוזיאון העתידי.
"או קיי, אז חשבתי לבנות דגם", היא פורסת את חזונה. "זה יהיה חדר בצורת רחם גדול, שאנשים נכנסים אליו כמו זרעונים ודורכים על חומר חלק כזה, שמתחלק. אפשר יהיה גם למשש ולהרגיש את המקומות החשובים. ראיתי במוזיאונים אחרים דגם של הלב ושל המוח, אז למה שלא יהיה אחד של הרחם? זה לא יהיה מגעיל וברמה של איכס, זה יהיה בצורה לימודית, אבל לא ריגושית. את זה תעשו בבית. שלא יבואו להשתגל לי בתוך העסק".
משימה לא פשוטה, להקים מוזיאון בישראל, על אחת כמה וכמה את מוזיאון הסקס העברי הראשון. ליצור מסגרת מעוררת השראה, פתיחות וליבידו, אבל כזו שתישאר חינוכית. מי שמפנטז על מוזיאון סקס סטייל ברצלונה, עם ויברטורים מרקדים וצעצועי סאדו מאזו, מוטב שיקפוץ לחנות המין הקרובה לביתו. מצד אחד, לא תמצאו כאן גם תלבושת אותנטית של קורטיזונה או פסל של קוף אוחז באיבר מין עצום, כמו במוזיאון הארוטיקה בפריז. מצד שני, מבטיחה בר גיא, אין ספק שהמבקרים בצרעה הולכים ליהנות. וכן, יהיו הפתעות.
תסכימי איתי, שצרעה זה לא בדיוק המקום הכי סקסי בעולם.
"למה לא? אני מניסיוני יודעת, שבמקום שבו המקדש יקום לשם ייגשו האנשים. אי אפשר לבנות עוד מקדש בתל אביב. שיקום המוזיאון במקום המפגש של שמשון ודלילה. שם בהחלט היו מין ואהבה, לא? אומרים שהיה די סוער".
למה בכלל צריך מוזיאון סקס בישראל?
"סקס זה משהו שמשותף לכל בני האדם, אבל אנשים לא יודעים איך לדבר על סקס. יש לשון גסה ויש לשון רחוב. יש רמיזות, ויש טאבואים ויש קללות. אבל גבר ואישה, כמה מהם מסוגלים לדבר על מה שמתרחש במיטה שלהם עצמם? כמה מסוגלים לבקש את מה שהם באמת רוצים מהבן זוג שלהם? לרוב, נשים לא אומרות מה הן רוצות, כי הן לא רוצות שחלילה הגבר שלהן ייעלב ויחשוב שהוא לא טוב במיטה. זאת בעיה אמיתית".
את יודעת שסקס, בלי להפחית מערכו, הוא לא הכול בחיים.
"סקס הוא ביטוי לתקשורת בין שניים. הוא צורת התקשורת הבסיסית ביותר. אם סקס משפיע על תקשורת, אז צריך שהמוסדות יתחילו להכיר בחשיבות של הסקס. למשל, משקיעים מאמצים בקליטה של העלייה האתיופית, אבל אף אחד לא טורח לדעת מה קורה בחדר המיטות שלהם. כאילו מתעלמים לגמרי מהעובדה, שחיי המין משפיעים על החיים בכללותם. ואחר כך מתפלאים שיש רציחות של נשים על ידי הבעלים שלהן. אבל למה שמשרד הפנים ידבר על סקס? חס וחלילה. אני אומרת שאם נסתכל מקרוב על חדר המיטות, נוכל לקבל הרבה מאוד תובנות על תרבות של אנשים. אם נעבוד על הסקס, אולי גם נצליח לפתור בעיות פוליטיות".
ללמוד מלקחי הקונדום
הדגש במרכז יהיה על יצירת שפה מינית ואווירה אינטימית, במטרה לעודד את השיח על הדברים הפרטיים ביותר, גם אלה שמביכים אותנו. בר גיא, שהייתה מנהלת היחידה לחינוך מיני במשרד החינוך בשנים 1992-1985, סבורה שאין טעם לחכות לתמורות חברתיות, שהופכות סוגיה מינית מטאבו מוחלט לנושא שיחה ליד הברזייה.
"הקונדום, למשל, קיבל 'הלבנה' בגלל האיידס", היא מזכירה. "זו הסיבה היחידה שהצלחנו להטמיע את הקונדומים בתודעה של בני הנוער. היום אף ילד לא מתבייש להוציא את המילה הזו מהפה. זה ברור לגמרי שצריך להשתמש בקונדום, ואין בכך שום בושה. אבל זה לא היה כך בעבר".
אנחנו חיים בעידן אחר היום. ילדים חשופים לפורנו באינטרנט, סקסולוגים מייעצים בטלוויזיה, דימויים פורנוגרפיים שוטפים אותנו מכל פינה. נשאר בכלל על מה לדבר?
"מדברים, בטח מדברים, אבל לא אומרים מה שבאמת רוצים להגיד. נניח, אישה הולכת לרופא ומתלוננת על כאבי גב. הוא ישלח אותה לצילומים ולהפניות, אבל יכול להיות שלאותה אישה כואב הגב, משום שיש לה גבר שהיא נרתעת ממנו בזמן יחסי המין, והוא ממש שובר לה את הגב. יש מקרים כאלה. הרופא בחיים לא ישאל אותה שאלה כזאת, כי הוא מתבייש. והיא לא תספר, כי היא מרגישה לא נוח. למה לא בעצם? בדיוק במקומות החשוכים האלה אני רוצה להדליק את האור".
כבר 60 שנה שבר גיא מתמחה בנושא החינוך מיני. את הקריירה שלה החלה בגיל 20, בתפקיד יוצא דופן בארץ ישראל של שנות הארבעים: מדריכת מיניות בפלמ"ח. "הדרכתי ילדים בני 16, ויצאנו יחד למחנה עבודה", היא משחזרת, "ומה לעשות שבמחנה עבודה יש רומנטיקה, ויש אהבה ויש נישוקים. מה גם שהבנות היו במחזור, והן לא ידעו מה לעשות עם עצמן. היו כאלה שלא הצליחו להסתדר, והבנים היו צוחקים עליהן. אז עשיתי להן שיחה והסברתי להן איך זה עובד. ומה לעשות שגם לבנים קורים דברים שהם לא מצליחים לשלוט עליהם. קוראים לזה שפיכה".
30 שנה אחר כך פגשה במקרה את אחד התלמידים, ובפיו שאלה שניקרה במוחו הרבה יותר מדי זמן. "פתאום, אחרי כל השנים שהוא חיכה עם השאלה הזו, הוא אמר לי 'הסברת לנו כל כך יפה על הווסת, ואני עד היום לא מבין למה לא תורמים את זה לבנק הדם?' בר גיא צוחקת וממהרת להרגיע, "אחר כך הוא פתר את זה".
פעם, בימים ההם, היא עוד ניסתה לענות על הרבה שאלות עם מעט מאוד תשובות. "זה היה יותר לימוד משותף. אני בעצמי לא ידעתי הרבה מהדברים שהם שאלו אותי עליהם. התחלתי לכתוב את הדברים על פיסת נייר, ושלחו אותי ללמד את שאר הכיתות. לא עלה בדעתי לבקש רשות הורים".
כך נולדה "התוכנית המינית של אלה", שליוותה אותה לאורך כל חייה המקצועיים. תחילה בבתי ספר, בהמשך במשרד החינוך, ואחר כך כיושבת ראש האגודה לתכנון המשפחה. בשנות החמישים - בבית הספר שבו לימדה בבית שמש כשעוד הייתה מעברה - היא גילתה שיש בנות 'שנפצעות ושותתות דם כל חודש, אבל לא מעזות לספר דבר להורים שלהן'. כשהגיע לצרעה ההומו הראשון, סברו חברי הקיבוץ שהוא מסוכן, מפני שאינו יכול להגיע לסיפוק מיני. כשכולם הגיבו בזעזוע, בר גיא חיפשה הסברים.
"כשיש זוגיות יפה - אפשר להפוך את העולם"
"אני נורא נאיבית, ובאופי שלי אני מאוד קשובה. אני שומעת את הדברים שלא מדברים עליהם, אבל הם בוערים בעצמות. עם השנים למדתי כי הבין תרבותיות היא זו שמבדילה בינינו, היא המפתח שמחבר הכול. אני לא יכולה ללמד מישהו מה לעשות בלי לדעת מאיזה רקע הוא מגיע, אני קודם כול צריכה ללמוד אותו ויחד איתו להגיע למילה הנכונה, לפתרון".
היום, יחד עם הרב נתאי מלמד, היא גם מעבירה סדנאות גישור בנישואים לזוגות חרדים. במשך השנים, כשאת המילה סקס עוד הסו מלהזכיר בפומבי, הקפידה בר גיא לאתגר את המוסכמות המקובלות ולדבר על הכול בפתיחות ובהומור. אחד הקשיים הגדולים, גילתה במהרה, היה להדוף את התגובות הסרקסטיות שהגיעו לפעמים גם מעמיתיה לעבודה. "כשהייתי מנהלת היחידה לחינוך מיני במשרד החינוך, היו מתלוצצים על זה הרבה, בגלל שזה היה נושא מאוד לא מדובר. הרבה פעמים התייחסו אליי בזלזול. "יש לך איזו שאלה מיוחדת לאלה? היו אומרים לאנשים שנכנסו למשרד וצוחקים. זה היה מעליב אותי. עם תגובה שלילית יותר קל לי להתמודד מאשר עם הציניות".
בעלה אורי היה שותף מלא לדרך. אהובי נעורים, שנשארו מאוהבים גם בגיל 80, שניים שיוכלו לחלק לבאי המוזיאון כמה טיפים לשימור חיי הנישואים. "אם יש זוגיות יפה אפשר להפוך את העולם", היא אומרת. "כבר בגיל 16 התאהבתי באורי ומאוד התחנפתי אליו, אני לא יודעת אם הוא בכלל יודע עד כמה התאמצתי כדי להשיג אותו. הוא היה בחור כזה נחמד, מאוד פופולרי וצנוע. בסוף הפכנו לזוג, למרות שאמא שלי הייתה אומרת לו 'לך הביתה' בכל פעם שהיא ראתה אותו. אני זוכרת שהיינו יושבים על ספסל ומדברים. בהכשרה של הפלמ"ח כבר החזקנו ידיים. היינו בלתי נפרדים".
איך שומרים על האש אחרי כל כך הרבה שנים?
"אני מלכת החוסר שגרתיות והוא מלך השגרה. אני אוהבת לבכות בסרטים רומנטיים וקיטשיים, והוא אוהב את ערוץ ההיסטוריה. אבל אנחנו באים אחד לקראת השני. כשהוא למד וטרינריה, היה לי כל כך חשוב שהוא יצליח, שעד היום כשהטלפון מצלצל אני בלחץ, כי אני חושבת שאולי מדובר בפרה עם צניחת רחם, שהוא צריך לרוץ ולטפל בה. כשאני למדתי, מה הוא לא עשה בשבילי? הוא מצוי בכל הדברים שלי, אין דבר אחד שהוא לא יודע. הוא החבר הכי טוב שלי".
ומן הסתם, אתם גם מדברים על הכול כולל הכול.
"טוב, האמת שאני לא התלמידה הכי טובה של עצמי. פתיחות - שמיחות, אני יודעת מניסיון כמה שזה קשה. נכון שאני לא אומרת לו בדיוק כל מה שאני רוצה במין, אבל לפחות אני מודה שאני בתהליך למידה. זה עדיף מאשר להגיד שאתה כבר יודע את כל מה שאתה צריך. הכי חשוב זה שתהיה שפה משותפת".
מה תייעצי לזוגות ותיקים שיש להם בעיות בחיי המין?
"אין מה לעשות, צריך לעבוד על המין. לדבר. הדבר החשוב זה שאסור להפסיק ללמוד על דברים התפתחותיים. יש מין בגיל 16, מין בגיל 25, ומין בגיל 81. דברים משתנים. יש ירידה בלהט המיני בגיל השלישי ויש עלייה בצורך בקרבה הפיזית, בנגיעות. בחיבוק. לפעמים, יש איזה זקן שרואים אותו כל הזמן חוזר למרפאה, ולא מבינים מה הוא רוצה כל פעם. הם לא מבינים, אבל אני מיד רואה. הוא בא לקבל זריקה, כדי שהאחות תחזיק אותו ביד. זה הכול. הוא פשוט צריך קצת חום".