"בתינו הומים מתינוקות", מבשר לנו איציק שפרן, ולבשורה כזו יש משמעות כשהיא מגיעה ממנו – רק לפני כשלושה חודשים נכנס שפרן (עין השופט) לתפקידו כרכז המטה לצמיחה דמוגרפית בתנועה הקיבוצית, והנה הוא אופטימי.

התנועה הקיבוצית חוזרת למאזן דמוגרפי חיובי, והמגמה הזו נמשכת. קיבלנו את הנתונים הבאים:

מעגן מיכאל הוא הקיבוץ בו יניפו השנה מעל בימת הביכורים הכי הרבה תינוקות עגלגלים – 35 במספר. אחריו במקום השני קיבוץ נען עם 33 תינוקות, ובמקום השלישי יגור עם 22 עולל ועוללה.

 

 

ההסבר פשוט: קיבוצים שמקדמים תהליכי קליטה של זוגות צעירים זוכים לשיעור ילודה גבוה בהרבה משל קיבוצים שלא קולטים. ברבדים, לדוגמא, נולדו 60 תינוקות חדשים בשש השנים האחרונות. 54 מתוכם נולדו לחברים חדשים, שנקלטו לאחרונה בקיבוץ. איך שפרן מנסח את זה? "אם אתה משיג יותר עגלות ילדים מקלנועיות, הרי שאתה צומח טוב דמוגרפית".

 

הצמיחה היא יעד במרבית הקיבוצים, והסיבות מובנות. גם בקיבוצים המופרטים יש התפלגות גילאים מדאיגה, והגיל השולט במדרכות הוא שישים פלוס. אם הקיבוץ יגיע למצב בו הוא לא עומד בהגדרות שלו מול רשם האוכלוסין מבחינת מספר חברים, המדינה תפקיע ממנו את אמצעי היצור. "זה איום רציני", אומר שפרן, "והיום הוא כבר לא מרומז אלא אמיתי ומוחשי. לכן משתלם לכל הקיבוצים לקלוט בנים".

 

אז על מה אנחנו מדברים בעצם, על קליטת בנים או על קליטה חיצונית? גם וגם; המטה לצמיחה דמוגרפית הוא למעשה איחוד בן שנתיים של שתי מחלקות הסטוריות בתנועה – מחלקת צעירים ומחלקת קליטה. במציאות של היום מצאו ששתי המחלקות עוסקות בתוכן זהה, ולכן איחדו אותן. פעילות המטה כוללת בעיקר לווי של תהליכי קבלת החלטות בקיבוצים ונסיון להביא כל קיבוץ לחדד את ההגדרות שמתאימות עבורו. המגמה והאג'נדה ברורה: המטה שואף שקיבוצים יקלטו חברים חדשים לחברות מלאה.

 

מה זה אומר? ישנם שלושה סוגי קליטה עכשויים. הקליטה המסורתית מאפיינת את הקיבוצים השיתופיים, כאשר מדובר למעשה במסלול רגיל לחברות מלאה. גם בקיבוצים המופרטים ניתן להתקבל לחברות מלאה, כשהמשמעות היא שותפות באמצעי הייצור המשותפים. ישנה גם קליטה לעצמאות כלכלית, שכוללת מעט מאד מחוייבות של הקיבוץ לחבר ושל החבר לקיבוץ ודומה יותר לתושבות. "החבר לא שותף לא בנכסים ולא בערבות ההדדית, הוא אינו תורם ואינו נתרם באופן מהותי. הוא חלק מקבוצת החברים, אבל במינימום זיקה", מסביר שפרן.

 

אחד הדברים הראשונים שעשה שפרן בתפקידו החדש היה למפות תמונת מצב של הקליטה בקיבוצים, והתוצאות היו מפתיעות. "היתה תחושת בטן שקיבוצים להוטים מאד לקלוט צעירים ולכן מוותרים על החברות המלאה ומתפשרים על חברות בעצמאות כלכלית. אבל התגלתה דווקא תמונה הפוכה – קרוב ל-50% מהקיבוצים מקיימים קליטה לחברות מלאה. הקליטה לעצמאות כלכלית מאפיינת בעיקר קיבוצים שעדיין לא התחילו תהליכים של שיוך דירות או שינוי תקנון, ורואים במסלול הזה מסלול ביניים. אבל יש גם קיבוצים בהם המסלול הזה נתפס כמסלול ראוי: הוא הולם את רצונם של רוב הבנים, ובקיבוץ מעדיפים את המסה על פני העיקרון".

אחת הבעיות המרכזיות שבגללן אין קליטה בחלק

מהקיבוצים היא חוסר הוודאות. בקיבוצים רבים

התהליך "תקוע": אין עדיין החלטות מבניות על איך

יראה הקיבוץ או שאין רוב להעביר שנוי, והקיבוץ

למעשה לא יכול להציע את עצמו לבניו כי הוא לא

יכול להתחייב על דמותו. "נוצר מצב בו צעירים

יושבים על הגדר, ומשדרים לקיבוץ שלהם

'כשתהיו גדולים ותחליטו מה אתם רוצים להיות,

תרימו טלפון'", מתאר שפרן.

  

אבל בסופו של דבר הסטטיסטיקה מדברת בעד עצמה: בשנתיים האחרונות הצטרפו לקיבוצים - השיתופיים והמתחדשים - אלפיים איש, בינהם בנים ונקלטים חדשים. "בשנים האחרונות יש סוג של בשורה לעומת התקופה שהקיבוצים נעזבו - שלא לומר ננטשו - על ידי צעיריהם. בשנות השמונים לקיבוצים היה שם רע והיה משבר כלכלי, בשנות התשעים הם צברו חובות ועסקו בהשרדות, ורק עכשיו כשהם התייצבו והתחילו לצמוח חזרה, גם הצמיחה הדמוגרפית חזרה להיות חיובית.

תקופה ממושכת איבדנו את הבטחון בעצמנו ואת האמונה בצידקת הדרך החברתית והציונית. הורים ניסו להציל את הבנים מגורל דומה לשלהם- אין פנסיה, המצב הכלכלי גרוע, אין עתיד למקום. אם הקיבוצים לא האמינו בעצמם, למה שהבנים יאמינו בהם?".