קראתי שפתחו מסלול ללימודי רוחניות בבית-ברל. אין לי ספק שמסלול לימודים זה יאכלס הרבה מאד חוזרי טיול למיניהם, קצת כמו החוג למזרח אסיה, שמצליח לשמר חוויה מסוימת כנראה, מהמזרח. הכתבה הזו ב'הארץ' החזירה אותי להרהורים על נושא הטיילות, חופש ושחרור האדם, וההשפעות והמשמעויות של התנועה החברתית הישראלית האדירה הנקראת "תרמילאות".

 

התרמילאות הישראלית החלה בשנות ה-70 כתופעה אינדיבידואליסטית מצומצמת יחסית בהיקפה בקרב צעירים שסקרנות, צימאון להרפתקנות וגילוי האותנטי הניעו אותם, והפכה במשך השנים לתופעה פופולרית שמקושרת יותר ויותר ל"תרבות הנגד". היא מבטאת נטישה של אורח החיים הקונבנציונאלי, הערכים החברתיים, הנוחות של החברה המערבית וחיפוש אחר חוויות וריגושים.

 

הזהות התרמילאית מוגדרת אל מול הגדרת התיירים הממוסדים. בתארם את מניעיהם ליציאה לטיול ואת חוויותיהם, התרמילאים מדגישים את עומקם, עוצמתם ומידת האותנטיות שלהם, לעומת המניעים והחוויות ה"ממוסחרים", ה"מזויפים" וה"בורגניים", המיוחסים לתיירים ה"ממוסדים". התרמילאים מחפשים לכאורה אחר האתרים והמסלולים המצויים מחוץ למסלול המקובל על התיירים ה"רגילים", אלה שהשהייה והטיול בהם מספקים חוויות "אותנטיות".

אבל ההרפתקה הספונטנית האינדיווידואלית שאפיינה את התרמילאי בתחילת דרכו הולכת ונעלמת. מרבית האינפורמציה לגבי המסע של התרמילאי עובר מפה לאוזן מפי תרמילאים מנוסים, ספרי הדרכה מפורטים בהוצאת Lonely Planet ודומיהם, ספרי מטיילים באתרי אירוח של תרמילאים ועוד. כל אלה מכוונים את המטייל לעבר דרך סלולה וחרושה. לרוב אין לתרמילאי עניין בהתחברות אל המקומיים; הוא מעדיף להיות עם עצמו או עם תרמילאים אחרים שמטיילים במקום. סגנון הטיול הפך להיות קונבנציונאלי ומקביל כמעט לתיירות הממוסדת ההמונית. אלה שינויים שעברההתרמילאות בכל העולם.

 

בישראל, בהדרגה אך בבטחה, נעשה

הטיול לנורמה של "אחרי צבא", לשלב

מובנה נוסף בקרב חלקים של ציבור

הצעירים בישראל. זו כמובן אינה נורמה

שאופיינית לכל החברה הישראלית:

המטיילים משתייכים לחתך חברתי בעל

נטייה חילונית יותר, מצב כלכלי טוב יותר,

רקע של השכלה גבוהה יותר ורקע

תרבותי מערבי יותר מאשר מזרחי.

בקרב שכבות אלה הפך הטיול לסימון "וי" על פרק חיוני ובריא שאמור לכלול בחינה מחדש של החיים.

אין זה קשה לקבוע, אם כך, כי למרות המיתוס והאתוס, הטיול הוא מרד מדומה. רובם המכריע של המטיילים חוזר לארץ ולא ממשיך את חייו בגן העדן הקסום של הטיול. מטיילים מגלים דווקא את זהותם הלוקאלית בחוויה כביכול גלובלית. אין בחייהם של רוב המטיילים שינוי משמעותי לאחר הטיול, ובמידה ויש הוא איננו פורץ מהפרטי לציבורי. הטיול משפיע על החברה לכיוון הפוך ממרד - מרד הוא דבר חברתי והטיול מפריט את החברה. הוכחה לכך היא כי הטיול, באותם מקרים שבהם כן השפיע על אורחות חייו של המטייל בארץ, מביא ליצירת מקדשים פרטיים. 'המרד' מתבטא במקרים הקיצוניים בעשיית מדיטציה, בלימודי מזרח אסיה באוניברסיטה או בלימודי רוחניות בבית ברל.

 

במהלך הטיול, הצעירים הישראלים מתמודדים על חברה בריאה בתוך עצמם פנימה, כאילו החברה נמצאת במרחב הפרטי שלהם ולא מחוצה להם. כך עסוקים צעירי המעמד הבינוני הישראלי בלרכוש לעצמם נורמליות בארצות רחוקות, והחברה הישראלית, הזקוקה לבניה שיובילו אותה למחוזות ערכיים ומוסריים, מתדרדרת. הפרט העסוק בעצמו המנסה ללא הצלחה לפתור קונפליקטים פנימיים, חוזר מהטיול עם כמה תובנות פרטיות כאלה ואחרות אל מציאות שבה אין הוא רואה לעצמו כל תפקיד ציבורי או חברתי. הישר מהטיול 'פורץ הגבולות' כביכול 'משוגרים' צעירי ישראל היישר אל המכללות, האוניברסיטאות, אל מרכז תל אביב ובמקרים רבים - אל הטיול הבא.

 

הטיול הגדול לחו"ל הפך להיות תופעה ציבורית חשובה מכדי שנתעלם ממשמעותו החברתית. קל לטעות ולחשוב שזהו מעשה יחידני ולגיטימי של אדם צעיר. אולם, רמזים עבים מדי כמו העדריות וחוסר ההמשכיות של חווית הטיול, החזרה 'לחיים האמיתיים' שמדכאת את החלומות ועוד, מבהירים כי מדובר במשהו אחר, כי לתופעה הרחבה הזו יש משמעות חשובה ביותר בחברה הישראלית - היא גורם בפירוקה כחברה.

הטיול הגדול איננו פרק שמביא לשינוי במציאות הישראלית. ויתרה מכך - לתוך התופעה מתנקזים לחצים מתוך החברה והיא מפרקת את האנרגיות המהפכניות של הצעירים ומהווה פרק חשוב בהשלמה עם המציאות הקיימת.

הטיול הוא החוליה החסרה בקשר של תלות כלכלית בין הבן או הבת להורים. בעוד שבעבר היו ילדים מתנתקים מהתלות הזו ויוצרים לעצמם שותפויות אחרות - ארגון עובדים, שותפות עסקית, צורת חיים קהילתית, שירות בצבא וכדומה - הרי שכיום הסולידריות נעלמה לחלוטין, והמשפחה הגרעינית חזרה למלא את היחידה החברתית האורגנית. יש לכך כמה וכמה השפעות חיוביות מאד, כגון הרחבת הסמכות ההורית הטבעית, קשרים קרובים בתוך המשפחה, הבנה הדדית בין הדורות וכמובן יצרים טבעיים וצרכים אנושיים שעושים את המשפחה הגרעינית לגוף מאד בריא ונכון לאדם.

 

אך אליה וקוץ בה: הצעירים היום לא עוזבים את הבית כלל וכלל. לא מעט בגלל ההוצאה של שלושים אלף שקל בתקופה בה אין להם מקצוע או עבודה מסודרת, והם תלויים כלכלית בהורים. התלות הכלכלית נשמרת בצבא, נשמרת בקופת חיסכון הכסף לטיול, נשמרת בזמן הטיול (אל מי מתקשרים מההימלאיה אם לא לאמא? מי רושם אותך לאוניברסיטה בזמן הטיול?), נשמרת אחרי הטיול שכן אז לרוב המצב הכלכלי לא מזהיר, נשמרת, כמובן, בזמן הלימודים, ואחר כך - חתונה, התמיכה הכלכלית מתגברת בהקמת המשפחה, והנה - קיבלנו דפוס חברתי שנגזר מהמציאות הכלכלית של ההפרטה.

 

הטיול לחו"ל, מעבר לאלמנטים שציינתי, הוא תשובה לבדידות ומסייע לצעירים לקפוץ מתקופת הצבא לתקופת הלימודים, ועדיין להישאר במשפחה. בסופו של דבר, התפוררות הביטחון החברתי מוצאת תשובה חלקית במשפחה כיחידת הסולידריות, וכסולדיריות היחידה.

 

מעבר למודעות לפנים הללו של הטיול

כתופעה, מה שבוודאי גורם לקורא זה

או אחר להרגיש "נאשם" והרי זו לא

הכוונה, אני מבקש להציע כיוון למטייל

"המתקדם", זה שרוצה לממש את

הכמיהה המאיימת להתפרץ של אחרי

השירות הצבאי (או בחופשת קיץ

באוניברסיטה) לעשות תנועות קפוארה       לא פורץ מהפרטי לציורי. צילום: יואב כרמון

על החוף ועדיין להרוויח לעצמו ולחברה שבה הוא חי את היתרונות שנותן מסע של כמה חודשים לארץ נידחת.

 

ראשית, בואו נחשוב במונחים שרווחו לפני 150 שנה כאשר יצאו אירופאים לאפריקה, למזרח הרחוק, למזרח התיכון וכדומה כדי ללמוד על עולמות חדשים. בואו נהיה מטיילים תמימים וצנועים, ונביט על עצמנו כעל מה שנקרא באנתרופולוגיה "צופה משתתף". ניסיון לחוות מבפנים חברה הוא מרתק (התמזל מזלי ובסוף הטיול לדרום אמריקה הזדמן לי לחיות חודש עם משפחה של כבאים אירים-איטלקים בניו ג'רזי, ממש איפה שמצלמים את הסופרנוס. לא צריך להכיר רק ננסים אוכלי אדם ביערות גשם); נסו למשל לעמוד על היקפה ואופייה של הגלובליזציה בארצות העולם השלישי (שמתם לב שגם במקומות בהם שורר עוני מחפיר יש קוקה קולה, תמיד?).

 

המוצ'ילרו המפורסם ביותר יכול לשמש דוגמא למטייל עירני שיצא "מהסיבות הנכונות" - צ'ה גווארה, במסעו על האופנוע שעליו כבר נכתב וסופר. מהטיול שלו הוא יצא המום, עצוב, מלא רוח קרב, ולא יכול היה לחזור עוד לחייו הקודמים. אז לא חייבים להקים כוח גרילה שיפעל מיערות הכרמל נגד סניפי מקדונלד'ס, אבל אפשר בהחלט להתפקד למפלגת פועלים, ללכת להפגנות (ולא להסתפק בביקור השנתי בכיכר רבין), להתחיל לחשוב ברצינות על השתתפות פעילה בתרומה לחברה (כשרציתי להתנדב בבית יתומים בגואטמלה, לא היה מקום מרוב ישראלים שעבדו שם. בישראל מי היה חושב על זה?).

 

כדאי גם ללמוד משהו ממה שקורה בטיול ברמה הבין אישית: נוצרת שם שותפות שלא יוצא כבר לחוות אותה בימינו, משהו בסגנון קומונה, הקיבוץ של פעם. האמת - לדעתי זה מה שעושה את הטיול כל כך מיוחד ומדהים - החוויה השיתופית, שנידונה להתקיים רק בקצה השני של העולם, ומתפרקת עם שובה לארץ. אם היה קיבוץ למטיילים חוזרים, שבו מתרגמים חוויות ורשמים לחיי יום-יום בישראל, מעין מכינה קדם אזרחית (האם הסוכנות תשים על זה כסף?) - היה זה ממנף את התופעה החברתית הזו למשהו מועיל מאד.