לפני שבועיים הזדמנתי לסטודיו של מעצבת תכשיטים. אחד העיצובים שהכי משכו את תשומת ליבי היה שרשראות בסגנון גורמט מוזהב, רק שבמקום המילה 'חי' היה כינוי כלשהו. השרשראות 'מיידלע' ו'קלפטע' היו מונחות מולי על השולחן וחיכו שאבחר אחת מהן. מה יותר יפה לי, מיידלע או קלפטע? התלבטתי במשך דקות ארוכות, אולי שלושים. מצד אחד אני באמת רוצה להיות יותר מיידלע, מצד שני אני מרגישה לפעמים יותר מידי קלפטע. מצד שלישי, אני עובדת בעבודה שהיא מאד פרונטלית, והקלפטע הזה יכול להכניס אותי לצרות צרורות מול הלקוחות, מצד רביעי, אני שוביניסטית בנשמה. אז בחרתי במיידלע, שילמתי מאה ושבעים מרשרשים ויצאתי מהסטודיו מלאת חיוכים. אני רק יכולה לנחש שנתתי למעצבת השראה לגורמט חדש - 'נודניקית'.

 

מאז שהמיידלע על צווארי, הפכו חיי לדיכוטומיים לגמרי. הכל מתחלק פתאום, ובצורה מוחשית כל-כך, לרגעים בהם אני קלפטע ולכאלה של מיידלע. כאילו אין לי ממדים אחרים באישיות. בשעת טיול עם הכלב עוצר לידי רכב של זוג קשישים חמודים. הם מחפשים חנות למוצרי תינוקות בעיר שלי. אני מעבדת נתונים בראש ומנסה להיזכר איפה היא ממוקמת. בעיני הרובוקופ שלי רצות מפות והצלבות דטה. "אתם זוכרים אם היא במרכז המסחרי"? "לא, לא היינו שם למעלה מחמש עשרה שנה", הם מסמיקים. הכלב מושך אותי קדימה, אבל אני יותר חזקה ומצליחה לתמרן את הרצועה שלו והאייפון. אני עושה גוגל ורואה את העיניים שלהם נפתחות ומנסות להגניב מבט בפלא. תוך כמה דקות הם משוחררים לדרכם אחרי שצויידו בדרך המהירה והקצרה לחנות, כולל שעות פתיחה וסגירה. איזה כיף זה נכדים, אני מנחשת לעצמי וממששת את שרשרת המיידלע שלי בגאווה. סבתא ז"ל הייתה מתמוגגת.

 

ביג פאקינג דיל. את מיידלע את? למחרת אני בסופר, בתור לקופה. יש לי בידיים אולי חמישה מוצרים, מספר גבולי מאד בין לקחת סלסלה לבין ההתעצלות להתכופף ואני בוחרת באופציה הזקופה. הסניף בשכונה שלי תמיד מתנהל בעצלתיים. מהקופאיות אני מקבלת את הוייב שהן כבר ויתרו על החיים ואין להן בעיה לגרור אותי יחד איתן. דווקא כשאני צריכה לקנות בזיליקום קפוא, אישה מבוגרת מתחילה לריב על תלושים. את כל וריאציות ה'פפפפ...' אני מנסה עליה. בווליומים שונים ובנשיפות משולבות. זה לא משנה כלום, היא והקופאית בשלהן. נלחמות בשיניים מי תגרור את מי אל גיהנום המגה בעיר. בסוף זה יוצא לי. הקלפטע. זאת עם השפתיים המשוכות כלפי מטה והעיניים הרושפות. הקלפטע שלי מתחילה להעביר ביקורת בקול רם עם הקלפטעיות שמאחוריה. מתערבת בעניינים שלא שלה. מה זה עניינך שהיא תשלם במזומן, יא חתיכת קלפטע? אולי אין לה מספיק כסף והתלושים האלו הם הקצבה החודשית שלה? בעיה שלך, קלפטע, שהתעצלת לקחת סלסלה ועכשיו כבד לך בידיים. בעיה שלך שהשארת את הסיר על האש כי חשבת ששתיים עשרה דקות מספיקות כדי לקנות בזיליקום קפוא.

 

אבל אני לא קלפטע. אני לא, אני לא, אני לא. אני מביטה סביבי ואני רואה איך כל הסטודנטים מרימים יד ומחכים שהמרצה ייגש אליהם. מביך אותי לראות את יער הידיים השלופות באוויר כשאני מתביישת לשאול. אני לועסת את הסוף של העט וחוזרת לטופס המבחן. אבל אפאחד בכיתה לא מצליח להתרכז. סטודנטית, אחת הקלפטעיות הגדולות שהכרתי, תופסת את המרצה וצועקת לו בלחש את כל השאלות שלה. איך היא לא מתביישת, איך, איך, איך?! מוטב היה אם הייתה תופסת את המרצה ביד ומכריחה אותו לפתור את המבחן במקומה. לא מעניין אותה שהוא הכריז לפני דקה שיש לו עוד כיתות לבקר בהן, היא שואלת על חמש עשרה מתוך עשרים שאלות במבחן ועד שהוא לא משתחרר מאחיזתה הוירטואלית ונמלט באמוק למסדרון, היא לא מוותרת. למה את לא שואלת שאלות, חתיכת טיפשה? מה לא נעים לך בדיוק? כולם שואלים שאלות, את לא רואה? מביך אותי. אני קוראת שוב פעם את סעיף גימל. לא נעים לי להציק. שבועיים חולפים ואני מביטה בשתיים-עשרה הנקודות שירדו ותוהה כמה מהן ירדו על חוסר קלפטעיות. על עודף מיידלעיות.

 

 

מיידלע שלי. איך את עומדת בגשם הלונדוני הדוקר, באמצע נוטינג היל, ובוכה. לא חשבת שהוא יעזוב אותך ככה, אה? היית כל-כך עסוקה בלרצות ולספק אותו, עד שנשארת בסוף כמו העץ הנדיב - גדומה. נתת את הפירות, העלים, הענפים והגזע, ועכשיו - תראי אותך. נאבקת בתיק עצום שמכיל חלק ניכר מחפצייך. זרקו אותך לרחוב, מיידלע. בעיר זרה, בארץ זרה, כולך לבד. אמא מיידלע רחוקה ולא יכולה לנחם את הלחיים האדומות והספוגות האלו. לאן תלכי, מיידלע שלי? דבורים מזמזמות מסביבך ואת מפריעה להן לעבור. פגעו בך ואת רוצה לפגוע חזרה, לשבש את המהלך התקין של העיר האפורה והרעה הזאת ולא לחזור אליה יותר לעולם. גם ככה את לא מצליחה להתקדם יותר מארבעה מטרים מבלי לשמוט את התיק מבין הידיים, לנוח, לקנח את האף. שייסתכלו. ככה נראה לב שבור. את נזכרת במנטורית שלך, שאמרה פעם שעד שהוא לא יעמוד בגשם ויתחנן, הוא לא ראוי לך. עכשיו את עומדת בצד הלא נכון של המטאפורה ומתחרטת. שלא יכולת להיות קצת יותר ממה שאת לא. שרצית את השרשרת הלא נכונה.