"פסח – חג החרות!", ציטטתי לעצמי את הקלישאה שהמג"ד חתם בה את נאומו בסוף מסדר היציאה הביתה. באותו יום שלפני ליל הסדר שיחררו אותנו רק בשעות אחר הצהריים המאוחרות. הגדוד היה אז באימון, אי שם בדרום הארץ, כך שהצלחתי להגיע לתחנה המרכזית החדשה בת"א רק קצת לפני אחת עשרה בלילה.
הספקתי עוד לקנות מנה שווארמה באחד הדוכנים האחרונים שנשארו פתוחים. "הפיתה האחרונה" אמרתי לעצמי, על משקל "הסעודה האחרונה". לפני השבוע שבו נצטרך "להילחם" במצות... אחר כך התקדמתי אל הרציף ממנו יוצא האוטובוס לעיר הקרובה לקיבוץ, משם כבר הדרך אל המשק קצרה הביתה .
הרציף היה ריק ויכולתי להישכב שם על הספסל ולחלום...
ליל הסדר בקיבוצי היה אחד החגים הגדולים, מקומו היה רק כפסע אחרי חג המשק. גם באותה שנה, הכין אבי את סידור הישיבה בחדר האוכל לליל הסדר, מה שהצריך אותו לעמוד ליד לוח המודעות בכניסה לחדר האוכל בערב החג ולהוביל את החברים למקום ישיבתם.
"היי אבא! איפה אנחנו יושבים?" שאלתי אותו בחלפי על פניו בחופזה.
"במקום הרגיל", השיב לי. "סבתא , אמא וכל המשפחה מחכים רק לך. אני תכף גומר עם הבלגאן ובא!"
"חג שמח" חייכה לעברי סבתא והגישה לי הגדה של פסח, מאלו שתמיד היו בביתה והיא דאגה להביא לסדר. "תמיד אתה צריך לאחר", רטנה לעברי אמא.
שמעתי, לא עניתי, ושמתי פעמי אל "המקום של הצעירים" בקצה השולחן. הראל ויורם, בני דודי הגדולים, כבר ישבו שם. "בוא ושב" אמר לי הראל, "שמרנו את המקום הזה במיוחד בשבילך". בשולחן שמולי, ראיתי את מיקי היפה. מיקי כבר מזמן לא גרה במשק. למעשה היא לא חזרה אליו אחרי הצבא ורק בחגים הייתה באה לבקר את הוריה המבוגרים. היא גרה בת"א, אבל אני, שמזמן הבחנתי ביופייה, שמחתי תמיד לראות אותה.
האקורדיוניסט השמיע את צליל האקורדיון המסורתי, והטקס נפתח. כמו תמיד, בשני העמודים הראשונים של ההגדה עוד עקבתי אחרי הטקסט שנקרא, אבל אחר כך התחלנו לקשקש, בני דודי ואני, על כל הנושאים שבאמת מעניינים: בנות המשק, המתנדבות, ואפילו על סיכויי מכבי לזכות בגביע אירופה.
כמובן שאי אפשר לדבר בשקט על נושאים שכאלו, ותוך זמן קצר עברה השיחה לטונים גבוהים, כמעט צעקנו. "שששש...." קראה לעברנו סבתא, מהקצה השני של השולחן, וכל המשפחה הביטה בנו. הבנו שהגזמנו והשתתקנו. כולם שקעו שוב בקריאת ההגדה, ואני ניצלתי את הזמן כדי לבהות במיקי שישבה בדיוק מולי בשולחן הסמוך. באותו ערב היא לבשה שמלה שחורה, בניגוד לגוון עור פניה הלבן. "מיקי בדיוק נפרדה מהחבר שלה, היא פנויה עכשיו", לעג לי הראל, שתפס אותי בוהה בה. "מי, מיקי?" היתממתי והסטתי את מבטי... מיקי היתה מבוגרת ממני בשמונה שנים וכבר גרה בת"א, איזה סיכוי היה לי?
זמן האוכל הגיע ותורני ההגשה, בסינרים לבנים, הופיעו בפתח חדר האוכל והחלו לחלק את מנות האוכל. בסוף, כשכבר הייתי מרוכז במנת הגלידה, קטע את מחשבותי קול נשי ענוג: "נו, אז איך השמלה החדשה שלי? יפה? חשבתי להפתיע אותך במשהו חדש בסדר הזה". לא הייתי צריך להרים את הראש כדי לדעת שמיקי היא הדוברת. הראל ויורם התחילו לצחוק. "מה אתה חושב? שלא שמתי לב, שאתה מביט בי כל הזמן" היא המשיכה, "הרגשתי בזה כבר בראש השנה".
"ילד, זה לא מנומס! אבל לי זה לא מפריע, הלוואי שבתל אביב יסתכלו עלי ככה ...", סיימה מיקי והלכה כשהיא לא שוכחת לברך "חג שמח", את כל שאר בני המשפחה שישבו סביב השולחן.
באמת שהייתי יכול להמשיך לישון, על הספסל בתחנה המרכזית עד הבוקר שלמחרת, אבל לפתע נגעה יד רכה בכתפי ושוב שמעתי: "היי ילד", בקול נשי ענוג. "אהההה" התעוררתי בבהלה ואינסקטיבית אחזתי בנשק. כשהתעשתי ראיתי את מיקי עומדת מולי עם מאיה, ילדתה הקטנה, ישנה בזרועותיה. היא הייתה אומנם יפה, בדיוק כמו פעם, אבל צריך היה להיות עיוור כדי לא להבחין בסימן הכחול שהיה על עינה השמאלית.
"אז מה, יצאת לסדר?" היא שאלה. "כן, ואת?" מיהרתי לשאול.
"אני ומאיה" היא אמרה תוך כדי שהיא מנשקת בעדינות את מצחה של בתה,"גם באות לעשות את הסדר במשק".
"רק רגע, אבל איפה בעלך?", שאלתי בפליאה. תוך כדי שאלה כבר הבנתי את התשובה. "אני והוא לא כל כך מסתדרים, בתקופה האחרונה... כמו שבטח הבחנת...", היא אמרה והסימן הכחול מעל עינה השמאלית כאילו התחיל להבהב. "אני חוזרת הביתה", הוסיפה.
לא התאפקתי וקראתי: " איזה בן זונה! להרביץ לאישה?". מיקי שמעה מה שאמרתי, אבל רק אמרה בשקט: "ששש... עוד תעיר את הילדה". כמו שהיא אמרה את זה, התעוררה מאיה הקטנה והתחילה לבכות.
"ששש... מאיהל'ה אל תבכי, אמא פה ותיכף נעלה על האוטובוס ותוכלי לחזור לישון".
אבל מאיה הקטנה, רק התעוררה יותר ושוב שאלה: "וניסע לקיבוץ?"
"כן, ניסע לפסח" ענתה מיקי ושוב נישקה את מאיה במצחה.
"פסח – חג החרות!" אמרה מאיה הקטנה, כאילו הקשיבה לכל שיחתנו.