כשאמא באה הנה יפה וצעירה, אבא כבר גר בקיבוץ על הגבעה והיא חלקה מגורים עם צעירים מכל העולם שבאו לאולפן. השנה 1974, פברואר. אמא, שבאה מברזיל הרחוקה למציאות חדשה ולא מוכרת מנסה להבין מה קורה סביבה. הקיבוץ באמצע שנות ה-70 הוא מרקחת אידיליה המוגשת בחדר האוכל שלוש פעמים ביום. האנשים על המדרכות בכל שעות היממה, החקלאות פורחת והעבודה העברית - בשפע.
אמא מסיימת יום לימודים ארוך בכיתת האולפן, מנסה לשנן תחת שיניה את המילים החדשות שלמדה היום ולזכור את הניקוד תחתיהן. היא צועדת לכיוון חדר האוכל לתורנות הערב ותרה בעיניה אחר סימני זיהוי שיזכירו לה את הדרך חזרה. הקיבוץ אומנם קטן אך שבילים בו לרוב ומגורי האולפניסטים נמצאים בקצה השני. האומנם כל השבילים בקיבוץ מובילים לחדר האוכל?
"הצריף הגרמני" – חדר האוכל בפי הקיבוצניקים פה, מואר והומה ילדים ומבוגרים המפטפטים במרץ בשפה העברית. אמא פונה לאיזור שטיפת הכלים, כיור הנירוסטה הענק כבר עמוס בצלחות וסכו"ם. היא מדליקה את הרדיו הישן ומתחילה לעבוד. אבא נכנס בצעדים מהירים, מכפתר את החולצה הלבנה תוך כדי הליכה ומתכונן להמציא תירוץ הולם לאביו שמבקש ממנו כל פעם מחדש להגיע בשעה שנקבעה ולא דקה מאוחר יותר. "אבא הייקה...." הוא ממלמל לעצמו בחיוך ומברך את הוריו לשלום בשולחן העמוס בגבינות ולחם.
סבא וסבתא אוכלים בשקט, אבא מסתכל סביבו ושואל מה ידוע על קבוצת האולפן החדשה שהגיעה. הוא שמע שיש כמה בחורות חמודות אבל הוא ביישן, לא מאלו שישר הולכים ומתחילים איתן. יש לא מעט כאלו בגיל שלו. בכל מקרה אין לו זמן לזה, הוא עובד בלול בלילות ורק שומע קטעי שיחה מהחבר'ה על חוויות דיסקוטק ה"במבוק". סבא וסבתא לא מגיבים ואבא אוכל בשקט ומהרהר.
לפני שבוע, כשהקבוצה הגיעה, הוא שמע קטעי שיחות על אולפניסטית חמודה מברזיל. החבר'ה אומרים שהיא ביישנית ושקטה וזה מוצא חן בעיניו. נמאס לו כבר מהבחורות הרעשניות שמעשנות כל היום. חוץ מזה, אם היא ברזילאית יש סיכוי טוב שהיא אוהבת כדורגל... "מה קורה יורמזון"? ידו הכבדה של יגאל על כתפו מקפיצה אותו מהרהוריו. "מארגנים משחק הערב במגרש, אתה בא"? אבא מחייך, מתי הוא הפסיד משחק? הכדורגל בדם שלו. סבא הרי לא שוכח איך רדף אחריו וניסה למנוע ממנו לשחק כשהיה ילד קטן עם ברזלים לישור הרגליים. "אה, והברזילאית בתורנות כלים היום!" יגאל כבר נעלם ומשאיר את אבא להסמיק.
המשפט עדיין מהדהד באוויר, כשסבא וסבתא קמים ללכת, מברכים אותו בלילה טוב. אבא הולך עם המגש לחלונות המערביים של "הצריף הגרמני" ויוצא למרפסת. הערב בהיר והאורות של חיפה נוצצים מרחוק ומשרים עליו רוגע ובטחון. הוא נושם אוויר טוב ומתבונן בשקט עד שהתורנים קוראים לו לפנות את הכלים. הוא מניח את המגש על מדף הנירוסטה ומהסס, חושב ומצפה. והנה, שתי ידיים בהירות שולפות את המגש על תכולתו ונעלמות מאחורי הקיר.
אבא אומנם ביישן ומופנם, אך לעיתים נכנסת בו רוח שטות ועזות שובבה והוא פונה לאיזור האחורי של שטיפת הכלים ומציץ פנימה. אמא, רצינית ומהורהרת, מסבנת בתנועות נמרצות את הכלים האחרונים שהגיעו וכבר חושבת על ההליכה השקטה חזרה לחדר, על הגילויים החדשים שתמצא בשבילים. לרגע היא עוצרת ונרתעת – כבר יהיה חושך כשתצא, איך תמצא את דרכה? אך היא נרגעת ומזכירה לעצמה שהקיבוץ קטן ואנשים מסתובבים בחוץ ותמיד תוכל לשאול על הדרך.
אבא עומד מולה, מברך אותה לשלום בהיסוס באנגלית. רק שבוע היא פה ולא ייתכן שכבר תדע עברית. אמא ביישנית גם היא, מברכת אותו בחזרה בחיוך. פתאום כל העולם מסביבם נעלם. התפאורה של שטיפת הכלים לא קיימת, התורנים אינם ורק שניהם שם. אחרי בירור קצר של שמה וארץ מוצאה של העלמה, אבא שואל אותה אם היא אוהבת כדורגל. אמא צוחקת. בגיל 17 הייתה הולכת לבדה לראות משחקים ב"מרקאנה" בריו ומתישבת ליד משפחות עם ילדים כדי שלא יציקו לה. בוודאי שהיא אוהבת. מעשנת? מה פתאום?!, בעצם כן – סיגריות משוקולד... הם צוחקים.
החיוך שלה משתקף בעיניו והם קובעים במגרש – היא תבוא לראות ולעודד אותו משחק. הוא מברך אותה ב"להתראות אחר כך" מהוסס באנגלית ונעלם מאחורי המסדרון הארוך. אמא פונה חזרה לכיורי הנירוסטה הענקיים, מסיימת לשטוף כוסות אחרונות. היא שורקת בעליזות, מחייכת, ורואה לנגד עיניה את עיניו הירוקות והטובות מציצות אליה מתוך הזקן העבות.