איך נוצרת מסורת? שאלתי את עצמי לפני מספר ימים. מי קובע ומעצב את כלליה הנוקשים של אותה מורשת עתיקה שעוברת מדור לדור עד קץ הימים? האם היא באמת יכולה להחזיק מעמד בעולם מערבי בו הפרט מקדים תמיד את הקולקטיב?

 

אתם בוודאי תוהים מה הוביל אותי לפרץ רצינות פילוסופית שכזו. ובכן הגורם לכך הוא בואו הקרב של אחד החגים המסורתיים ביותר עבור אלו שחרטו את החילוניות על דגלם. אני מדבר כמובן על יום העצמאות.

 

בקיבוצי משמר העמק, מסורת היא מעל הכל. כקיבוץ שעדיין שומר על ערכים מרקסיסטים בולטים והשיתופיות זורמת בעורקיו, מדובר בחג חשוב ביותר. ייתכן שהיה זה אותו קרב מכונן בו הניסו חברי הקיבוץ את חיילי צבא ההצלה של קאוקג'י והשתלטו על הכפרים הרבים שהיו פזורים ביערות מנשה, שגרם למסורת לתפוס תאוצה, או אולי סיבה אחרת, מה שבטוח זה שמאז ועד היום מתאפיין החג במאבק טריטוריאלי.

 

שנים רבות הייתה זו "החורשה", שעמדה במרכזו של המאבק. שם, לא רחוק מהמקום בו הובס מנהיג הכנופיות העיראקי, היו מתכנסים החברים מדי שנה וצולים לעייפה חתיכות בשר "אקונומיה פיינסט". באותם ימים, כיאה לקיבוץ ממוצא פולני, נמדדו היוקרה ומעמדה החברתי של משפחה, על פי קרבתה לנקודת חלוקת האוכל. כולם ידעו שהמשפחה שתשתלט על המקום הכי קרוב עתידה לזכות בשלל האיכותי ביותר, בעוד מי שאיחר, יאלץ להשקיף מרחוק בקנאה על חבריו ולהסתפק בשאריות בשר רוחשות זבובים. לפיכך, השתלטות על חלקה היתה משימה מורכבת שדרשה תכנון והיערכות של מבצע צבאי.

 

זה תמיד התחיל במירוץ חימוש של חומרי גידור והסלקתם במחבוא ראוי, נמשך בהמתנה דרוכה לשעת כושר הולמת (משפחה שנתפסה מגדרת לפני הזמן הלגיטימי הייתה צפויה לגינוי חריף וזו שאיחרה את המועד נידונה למבטי לעג מצד אלה שהקדימו אותה), והגיע לשיאו, כמו אז ב-1948, עם הסתערות המונית על האויב שמנגד. את מקומם של הרובה הצ'כי והמרגמה תפסו המעדר והמגרפה, חייליו של קאוקג'י הומרו בעשבים שוטים ומשפחות מתחרות, הביצורים והחפירות הוחלפו בחבל, רשת (תוצרת התעשייה המקומית כמובן) ופיסות קרטון גדולות עליהן כתוב שם המשפחה בטוש שחור, אך הרעיון נשאר - המשך ההתיישבות.

 

במרוצת השנים, רוחות השינוי והקידמה לא פסחו על עצי החורשה ומתחת לפני השטח בצבצה מסורת חדשה. יום בהיר אחד, לפני מספר שנים, הופיעה בפינה השמאלית של לוח המודעות הודעה קטנה: "פינת גן שקד תפוסה ביום העצמאות על ידי משפחת לין" (השמות בדויים, כל קשר בינם לבין המציאות מקרי בהחלט). פינה זו היא אחת מאותן פינות חמד רבות שהוקמו ברחבי הקיבוץ וסביבותיו. הפינות, שמכילות את כל פלאי הטכנולוגיה (מים זורמים, חשמל, ספסלים ולעיתים אפילו מנגל מובנה), הפכו במהרה ללהיט החדש. בשלב זה היה ברור שימי הזהר של החורשה ספורים. המודעה התמימה לכאורה היוותה פריצת דרך לשינוי שאחריו היה ברור לכולם ששום דבר כבר לא יהיה כשהיה.

 

 

מאז אותו יום נכנסה מסורת ההתיישבות לגלגולה הנוכחי: המודעה הראשונה הביאה בעקבותיה מודעות נוספות וכל שנה ממירות עוד משפחות את מרכזיות החורשה בנוחיות הפינה. המשקיעים מדפיסים במחשב, חלקם מוסיפים ציור קטן, הלחוצים פשוט משרוולים משהו בכתב יד על פיסת קרטון כמו פעם, העיקר לא להישאר מאחור. אף אחד לא יכול לשים את האצבע על המועד המדויק בו מותר להודיע על תפיסת פינה. כמו חוקי הגידור הישנים גם אלו חוקים שאינם כתובים. כנראה שמדובר בחול המועד פסח, אך לפעמים ניתן לראות זאת מתחיל עוד לפני שמגשי הגפילטע פיש הורדו מהשולחנות.

 

אך אם אתם חושבים שהקרבות הטריטוריאליים מסתכמים במיקום הפיקניק, נכונה לכם הפתעה, קרב מר אף יותר, מתרחש על הדשא שמשקיף על מגרש החצץ בו מתקיים הטקס המרכזי. בניגוד לשיטות תפיסת המקום לפיקניק, שעברו שינויים ושכלולים לאורך השנים, נותרה שיטת שמירת המקום לערב החג כשהייתה. מדובר במהפך טריטוריאלי זריז שלא נראה בארצנו מאז "חומה ומגדל". למרות שהטקס כמעט ולא שינה פניו ב – 63 השנים שחלפו ממשיך הדשא המיתולוגי לגרור מאבקי כוחות. גם במקרה זה לא ברור המועד המדויק בו מתרחש הכיבוש, אך ללא כל התראה משנה הדשא הירוק בין לילה את צבעו ומתכסה בשמיכות פיקה (או כפי שהן מכונות במשמר העמק- "וופלים") בשלל צבעי הקשת. המהדרין אפילו מוסיפים את שמם ומגדרים בחבל כמיטב המסורת, למען הסר ספק. אוי לו למי שיפספס את ההזדמנות, הרי איך אפשר להתרכז ב"ריקוד הדגלנים" כשעומדים מאחורה עם כל הצעירים האלה שמקשקשים?

 

רק כעת, לאחר שהוופלים נפרשו והפינות נתפסו, יכולים החברים לנשום לרווחה. המשך ההתיישבות הובטח וגם השנה יהיה לכולנו חג שמח...

 

דרך אגב, פינת "שיכון פולני" תפוסה על ידי תום שלח וחברים.