לפעמים אני לוקחת ריטלין. כשאני לוקחת חצי כדור אני מפוקסת. כשאני לוקחת כדור שלם אני יכולה לפצח את האטום. אני נכנסת למנהרה ארוכה ובסופה הסיבה שבגללה לקחתי את הכדור. המנהרה שחורה ומחוספסת, אין בה פייסבוק, אין בה טלוויזיה, אין אבק שבדיוק עכשיו צריך לנקות, רק אני, הספרים והמאמרים. מסביב שחור ומחוספס.

כשאני על הכדור אני שומעת יותר טוב, מריחה יותר טוב, רואה כמו סופרמן מזורגג על ספידים. החושים שלי מרגישים אחרת, כמו שהם היו אמורים להרגיש אם לא הייתי בתרדמת כל חיי. אני לא כל כך מבינה בסמים שלא צריך לגלגל, אז אני יכולה רק לנחש שיש בריטלין קמצוץ מן הקוק, קורטוב מן האמ.די. וקצת מתוספי המזון האלו שגורמים לך להרגיש בגרסה המורחבת והמשופרת שלך, בה אתה יכול לנצל עשרים אחוז מהמוח שלך, במקום העשרה אחוז של פשוטי העם.

והתפוקות? מטורפות, בחיי. בלי הכדור אני יכולה לבהות ימים שלמים בחצי עמוד והמילים יבהו בי בחזרה במבט של ״קחי תמונה, זה יחזיק מעמד יותר זמן״. עם הכדור אני בולעת אותן אחת אחרי השנייה ודפים מתעופפים לי ברחבי הסלון. אני כל כך יעילה, איפה כל הדרייב הזה מתחבא לי בגוף כשאני בנטורל? למה אני צריכה כימיקלים כדי למצות את עצמי?

 

הכל טוב ויפה עד שהכדור מתפוגג. כשזה קורה הוא מסרב שניפרד יפה. נאחז עם הציפורניים בראש שלי, שורט אותי בדרך. שורות אלו נכתבות כשאני מתחילה להתרוקן, והתחושה רעה במיוחד. תחושה של דיכאון קטטוני, אם בהגזמות עסקינן. ככל שאני מקפידה לקחת יום אחר יום את הכדור ככה המחנק בגרון כואב יותר. מהקצה המחודד של העיפרון אני במצב מחק. מטיחה את הטלפון ברצפה, צורחת בחוסר אונים על הטלוויזיה, כמה כהה הוא הדאון. בצד השני לא מבינים אותי ואת ההשפעה שעליי. איך מחוסר הבעה מוחלט אני יכולה להתעוות ככה, להתמלא בקמטים ששעה לפני כן לא היו שם.

אני רק אעשה לעצמי טובה אם אפסיק. הכי נורא זה כשאני מוסיפה לחגיגת ההרס העצמי גם אלכוהול, שיודע טוב מאד שאסור לו להתערבב. בערב דחוק אחד, בפיקאפ בר מבוקש, למדתי איך מרגישה הרצפה אחרי בקבוק יין וכדור וחצי. החדות והשנינות שהפגנתי על הדייט של אותו הערב, התאדו כשהוא היה צריך להרטיב לי את הפנים על המדרכה שבחוץ.

יש לי אינסוף סיפורים כאלו. כדור קטן שהשפיע עליי קצת יותר מדי. עד שהתעלפתי, עד שהתמוטטתי, עד שהגעתי לקצה. אני לא יכולה לצפות ממנו אחרת. כשאני לוקחת ריטלין אני מפעילה את עצמי להגיע לטופ ולוקחת בחשבון שאגיע גם לתחתית, מקווה שיהיה שם מי שיחזיק לי את השיער.