"למכללה",
"כמה שיותר רחוק",
"אני מגיע למכללה",
"אז אני אתך עד צומת הגומא",
"אתה לא לומד היום ? אתה איתי בזלטנרייך, לא ?",
"היום אני לומד שיעור אחר...", כשלא הבעתי עניין הוא המשיך מבלי ששאלתי, "איך לגמור עם בחורה?". כאן הייתה התלבטות, האם לפתח שיחה אישית עם הטרמפיסט, שהוא בסך הכל במקרה יושב על ידי, יכול היה לעצור לו כל רכב אחר.
אני מגביר קצת את הרדיו בתקווה שהוא יתחבר לשיר ובמקביל מגביר את המהירות על מנת לסיים את השיחה המפתיעה. "תקשיב, היא משגעת אותי הרעות הזאת, שבוע שעבר בכתה לי שאנחנו לא נפגשים מספיק, אז נפגשנו כל יום השבוע. לא מספיק לה, רוצה שנעבור לגור ביחד, מה אני יויו ? אחרי חודשיים עם בחורה הולך לגור אתה, ואם נפרד שבוע הבא ?".
"אתם הולכים להפרד שבוע הבא ?" אני משתף פעולה עם השיחה למרות חוסר עניין מיוחד בטרמפיסט החושפני מידי לטעמי. "לא בשבוע הבא, בשעה הבאה. עכשיו אני הולך לפגוש מישהי, אם אני קולט שיש לי צ'אנס איתה אני מתקשר לרעות, נותן לה איזה שני "זה לא את זה אני" מתובלים עם קצת "זאת הייתה תקופה מדהימה, אבל אני לא בנוי לקשר מחייב עכשיו", מקנח באיזה "אבל נשאר ידידים" ובשנייה קופץ על הטרמפ הבא".
"זה לא קצת נדוש כל המשפטים האלו ? אין לך משהו משלך?" אני משתתף מתוך נימוס בשיחה, אך לא יכול להתעלם מהבנאליות שלו. למרות שאני רק חצי מקשיב לו אני לא יכול שלא לחשוב שאולי רותם כבר על הטרמפ הבא שלה, ובגלל זה היא לא חוזרת לצפון, מצד שני זה לא צריך להפריע לי – אנחנו כבר מאד רחוקים הרבה זמן.
"ככה זה אחי", הוא הופך עצמו לקרוב משפחה מדרגה ראשונה, "צריך לדעת לתמרן, מי שלא מתמרן – מתמרנים אותו", ואני חושב שזה המשפט הכי טפשי ששמעתי מלבד "סייג לחוכמה שתיקה" אז אני בוחר לא לפתח את הדיון, כשמחשבותיי לא עוזבות את רותם.
"תעצור לי אחרי הרמזור", מזל שהוא הזכיר כי לא הייתי מרוכז, "נפגש מחר במוסטפא" הוא מזכיר ומבטיח "אני אעדכן אותך איך הלך לי". מזל.
"למכללה ?"
"כן, בוא"
"יום אחרון ללימודים?"
"לא" אני עונה מופתע משאלת הזר, "נשארה לי עוד שנה וחצי".
"זה מה שאתה חושב" הוא אומר, וכבר אני מרגיש שאין לי כוח לעוד שיחת עומד מוזרה עם חבר חד פעמי, כשהראש שלי עדיין בשאלה "האם מעניין אותי מה קורה עם רותם עכשיו" והתשובה היא "מה פתאום, מה לה ולי", אבל התשובה פשוט לא נכונה, המחשבות מבולבלות.
"היום זה היום האחרון של כולנו", ובראש עובר לי שהוא לירות היום בכל הכיתה, אבל אין לו נשק. אם הייתי בחורה או בחור חלש הייתי נבהל מדיבור כזה, אבל די ברור לי שהוא לא יכול עלי בכוח.
הוא מוציא את המחברת מתיקו ומסביר :"אתה רואה את עליית זיהום האוויר,זה הנוסחה הזאת, בשורה השנייה", אני לא יכול להתמקד, אני צריך לנהוג והוא מרגיש שאני לא מסתכל.
"אתה יכול להסתכל בדף" הוא מזכיר, "הרי בכל מקרה כולנו נמות היום. אז תראה, זיהום האוויר עולה בכל יום ב-X ועוד נקודה 17 אחוזים, לכאורה כמות זניחה, נכון ?" הוא לא מחכה להתייחסות וממשיך "אבל כשזה קורה כל יום, בעיקר במדינות המתפתחות, למה זה יוביל?"
אולי זה יגרום לרותם לחזור מאחת המדינות המתפתחות עם תובנות חדשות, או שלפחות תהיה קצת יותר סגורה על עצמה. "זה יגרום לפיצוץ אדיר בסין וזה יקרה היום, כל הנוסחאות שלי מסתכמות על היום, בין 7 ל-8 בערב – שעון ישראל. תוך שעתיים העולם יהיה מלא בפליטים שיעבירו מחלות לכל העולם, אז כבר יהיה ברור לכולם שזה הסוף וכולם יהיו עצובים – חוץ ממני, אתה יודע למה ?
"כי אתה משוגע שהיה יותר מידי בהרצאות של "מגמה ירוקה?" אני חושב בלב. לפחות המשוגע הזה גרם לי לא לחשוב על רותם ולנחש עם מי ואיפה היא עכשיו.
"נו אתה יודע למה אני אהיה שמח?" הוא לא מחכה לתשובה "משתי סיבות, אחת – לא יספיקו להדיח את מרינה מ"השרדות" כי העולם כבר ייהרס, השנייה – והעיקרית – כל מי שזלזל בי יתקשר אלי ואני אגיד להם – אמרתי לכם". אז בעצם, אני חושב, הוא בדיוק כמו האלה שהולכים לירות בכל הכיתה כי לא הקשיבו להם, רק פחות מזיק.
"תעצור לי, תעצור לי כאן",
"אבל אתה לא צריך למכללה ?",
"אתה משוגע ? את היום האחרון לבזבז על לימודים?" אני רואה אותו יורד וכבר מראה לזר אחר את הרישומים שלו.
"אתה מגיע למכללה?" היא שואלת עם חיוך מליון דולר, שגם הטבעות בשיניים לא הצליחו להרוס. ברור שגם אם הייתי נוסע לאילת הייתי עובר דרך המכללה בשביל ארבע דקות איתה. "את באה למסיבה?" אני מנצל את השלט הגדול המזמין למסיבה על מנת לפתח שיחה ולגלות קצת דברים עליה, במקביל מאט את הרכב לקצב של בין הליכה איטית לעמידה מהירה.
"אני לא יודעת, החבר שלי לא כל כך אוהב דברים כאלו". כבר חמש דקות לא חשבתי על רותם ועכשיו הספירה מתאפסת. אולי בכל זאת היא תחליט לתת לזה עוד סיכוי.
"את לא יכולה לבוא בלי החבר שלך?" אני לא מבין מאיפה יצאה לי השאלה הפעורה, זה כמעט כמו להגיד ש"חבר זה לא קיר". "לא אני רוצה להיות איתו, אולי אנחנו עוברים לגור ביחד" היא אומרת בהתרגשות. אני כבר מקשר אותה בראשי לטרמפיסט הראשון, אך לא מחליט אם זה טוב שהיא איתו, תלוי במה שרותם תחליט. למרות שזה כבר ברור שהיא החליטה, אחרי הכל כבר שלושה חודשים היא בארץ ועוד לא נפגשנו.
אני מדמיין את עצמי אוסף את רעות מחר, אם היא באמת החברה שלו אז קוראים לה רעות. בשעה שהיא עוד מנגבת דמעות מהלחי, אני מנחם אותה, מדברים קצת וקובעים טיול לשבת, דבר יוביל לדבר ואני אצליח להדחיק את רותם לפחות לרבע שעה.
"תגיד מתי אתה חוזר ?" היא שואלת ואני חושב שאולי נפגש כבר היום.
"בשמונה, אחרי אנגלית, רוצה לחזור איתי ?",
"לא זה מאוחר לי". חבל, אני חושב, הייתי מבריז מאנגלית בשביל לנסוע איתה, אבל עכשיו זה שקוף מידי.
"אז אולי נפגש מחר" היא אומרת, "אם העולם לא יתפוצץ", אני עונה. "אהה גם אתה פגשת אותו, מתחילת הסימסטר הוא מבטיח שזה יקרה" היא אומרת, יודרת מהאוטו וצועדת לכיתתה עד שהיא נעלמת לי מטווח הראייה.
ואני מחליט שאם בכל זאת העולם לא יהרס היום, מחר אני מתקשר לרותם ומבקש ממנה שתצא לי מהראש, או שתכנס אליו בחזרה.
 |
| עגלת החציר, הירונימוס בוש. 1500-1502 |