מה לצעיר יהודי, בן מעמד הביניים האנגלי, ולעלייה ולחיים בקיבוץ שיתופי-עירוני? ג'יימס גרנט רוזנהד מספר כיצד הוא וחבריו שינו את חייהם ואת תנועתם – הבונים דרור 

דוגמה אישית: רבים מאיתנו דיברו בלהט על הצורך בעלייה למשק היעד שלנו – תובל – כדי "להציל את הקיבוץ", אבל דיברנו על דברים רבים נוספים: הצורך בשלום במזרח התיכון ובמדינת רווחה חזקה באנגליה. למעשה, אלה היו רק דיבורים. כמעט אף אחד מהתנועה לא "עשה עלייה" לקיבוץ בעשרים השנים שבין 1979 ל-1999. התוצאה היתה משבר בתנועת הנוער שלנו, שב-20 שנים ללא הגשמה ודוגמה אישית הלכה והפכה למועדון חסר משמעות. מדריכים היו פחות ופחות מחויבים ומלאי מוטיבציה, ולמה שיהיו, אם מדובר בסתם מועדון? זה היה המשבר בתנועת הנוער שלנו שלבסוף הביא אותי להגשמה. הבנתי שאנחנו צריכים את רעיון הקיבוץ כחזון מרכזי ושבלעדיו תנועת הנוער הופכת חסרת משמעות ומתה. נדרשנו לחדש את ההגשמה בקיבוץ באמצעות דוגמה אישית כי המשבר בקיבוצים הפך למשבר בתנועת הנוער.

שותפים להגשמה: היו לפעמים עשרה חברי תנועה שבאו למפגשי הגרעין בלונדון סביב רעיון חידוש העלייה השיתופית ובניית קיבוץ עירוני.  לבסוף רק שלושה מאיתנו עלו. מציאת שותפים רלוונטיים לחידוש הרעיון הקיבוצי בדרכים וצורות חדשות היתה שלב קריטי בתהליך שלנו. קודם כל, היינו זקוקים לשותפים ישראלים מקומיים, שהבינו את המשבר ועסקו בעצמם בפתרונו. מצאנו את רון שצברג מקיבוץ תמוז ואת גילי יני מרביד בתור מדריכים. הקיבוצים העירוניים ותנועת הבוגרים של "הנוער העובד והלומד" נתנו לנו השראה אידאולוגית ודגמים מעשיים ליישום הרעיונות שלנו. בסופו של דבר, הם איפשרו לנו לבצע את הצעד הגדול מתאוריה למעשה ולהתחיל מהפכה אישית ולאומית – מיהודים בריטים בני מעמד הביניים לחלוצים ישראלים. אחרי העלייה מצאנו שותפים טבעיים מ"הבונים דרור" במדינות אחרות (ארצות הברית, קנדה ואוסטרליה) לבניית קבוצת יובל, הקבוצה האינטימית שהקמנו בירושלים ב-1999. המשכנו להדריך ולבנות כמה קבוצות שיתופיות משימתיות בארץ מקרב בוגרי "הבונים דרור" מכל העולם, בשותפות עם חברינו מתנועת הבוגרים של "הנוער העובד והלומד”.

היום אנו חיים את חיינו השיתופיים כחברים בקבוצת יובל, שהיא חלק מהקיבוץ העירוני משעול, ועסוקים בהקמת קיבוצי מחנכים חדשים ברחבי ישראל כחלק מ"קבוצות הבחירה של המחנות העולים”.

רבים מאיתנו דיברו בלהט על הצורך בעלייה כדי "להציל את הקיבוץ". למעשה, אלה היו רק דיבורים. כמעט אף אחד מהתנועה לא "עשה עלייה" לקיבוץ בעשרים השנים שבין 1979 ל-1999