בתחילת שיחתי עם אלון גרינבוים (44) על שנת השירות המשימתית בצובה, איך היא הוקמה ועל סיפורו האישי, הוא קוטע אותי: "בוא נסכים מראש שאין 'אני' בכתבה אלא אנחנו. שנת השירות הזאת היא פרויקט של אנשים רבים מאוד וכולנו מקיימים אותה יחד".

לאחר רצח רבין העלה אלון רעיון להקים מכינה קדם צבאית בצובה ברוח הפלמ"ח. לדברי אלון הרעיון עלה "מתוך מחשבה שצריך לעסוק בחינוך ולא להפקיר את השטח הזה". אלא שהרעיון נדחה. "אולי עוד לא הייתי בגיל המתאים".

לפני ארבע שנים, כשאלון היה בן 40, נראה שבשלו התנאים. "הפסקתי לריב עם כל העולם והתחלתי להתעסק במה שחשוב בחיים. פגשתי את דני פרדקין, יהודי יקר שהקים וניהל את המכינה הקדם צבאית באדרת, והתחברנו. הוא ייעץ להקים שנת שירות שמפרנסת את עצמה. זה התאים לערכי הפלמ"ח עליהם רציתי לחנך. 80% מהוצאות הכשרות הפלמ"ח יצאו מהכנסות עצמיות מהעבודה במשקי הקיבוצים. הקיבוצים היו פלטפורמה שאפשרה את הכוח הייחודי הזה. החלטנו להקים שנת שירות שלא תהיה תלויה בגוף פילנתרופי משום סוג".

"הרעיון היה שהש"שנים יעבדו בחינוך ובחקלאות ויפרנסו את עצמם. רתמנו את צובה לעניין – יהודה סלמון, מזכיר הקיבוץ היה שותף אסטרטגי שמיד נרתם לזה – והקמנו את שנת השירות. מי שבעצם הובילו את שנת השירות הם יהודה כמזכיר קיבוץ, דני פרדקין, ועוד שני חברים: איתי בן ארצי וטל גולדמן. שניהם היו חיילים צעירים שעבדו פה במטעים כשהפרויקט הוקם – הם לא בני קיבוץ – והם הפכו להיות מרכזיים בפרויקט. מבחינתי הם יותר בני קיבוץ מכל אחד אחר".

לאחר שנה ראשונה מוצלחת עם 10 ש"שנים בנים ובנות, דתיים וחילוניים, שנת השירות הפכה לעובדה וכעת כבר עסוקים בגיוס המחזור הרביעי. היום מרכזים את שנת השירות אור נאור, נוגה פפרמן, אפרת אניסמן וניר הרפז.

בשנת השירות עצמה הש"שנים עובדים ארבעה ימים בשבוע במטע כצוות, מפרנסים את עצמם בכבוד, מממנים את ההדרכה שלהם בעבודה קשה ואחרי העבודה משתתפים בפעילות התנדבותית נרחבת.

"עבודה עברית בחקלאות היא ערך מרכזי עבורנו, וזה ערך לא פחות חשוב מהמשימות החברתיות שהם עושים אחרי העבודה", אומר אלון.

אחרי שעות העבודה נפתחת קשת רחבה ואינטנסיבית של התנדבויות. אלון מפרט: "כל אחד מהש"שנים חונך שני נערים או ילדים מהאזור. מלבד זאת, הם מפעילים את קפה יסמין – מועדונית לבני עשרים ומעלה בעלי צרכים מיוחדים, ואת 'יסמין צעירים' – פעילות פעמיים בשבוע עם ילדים עם צרכים מיוחדים בגילאי גן עד 8. הם עובדים כצוות בבית חולים איתנים, בית חולים לילדים פגועי נפש. פעם בחודש הם מארגנים בית קפה שמוקדש לאמנים בעלי צרכים מיוחדים עם תערוכה של אחד האמנים. החודש היה הפעם העשרים שבית הקפה התכנס. בכל התכנסות באים 200-300 איש. בית הקפה מופעל בקיץ בחורשה שלנו שנקראת אי הילדים, בחורף בבית אריזה של המטעים. שם התערוכה מוצגת, כך שכל הפעילות יוצאת מתוך ענף המטעים של הקיבוץ. בנוסף, הש"שנים מפעילים פעם בשבוע חוג שנקרא 'פטיש ולב' שמציע פעילות נגרות למטופלים מהוסטל מבשרת.

"אנחנו עושים הרבה מאוד עבודה עם 'בעלי צרכים מיוחדים', אבל הגישה הבסיסית שלנו היא שכולנו 'בעלי צרכים מיוחדים'. רק שלחלק מאיתנו ניתנה יותר אפשרות בחירה ואפשרות לתת לאחרים".

קשה לעצור את אלון מלספר על פרויקטים התנדבותיים נוספים שהש"שנים לוקחים בהם חלק. "אני לא רוצה לפספס שום דבר, אבל יש עוד דברים רבים שלא הזכרתי".

ש: זה נשמע כמו המון משימות. איך הש"שנים עומדים בזה?

"בכניסה לצובה יש שלט שכתובים עליו כמה דברים: אדם ואדמה; לא לשכוח לעזור; 25 שעות ביום, ולא פחות חשוב: שהחקלאות תנצח. מי שרוצה את כל זה מתקבל לשנת שירות.

"אנחנו אומרים שאם אתה עסוק אז יש זמן ליותר דברים. זאת לא שנה קלה, ויש בה הרבה רגעי משבר, אבל זאת שנת שירות מדהימה ומעט מאוד ש"שנים עוזבים במהלך השנה.

"החבר'ה חיים בתנאים די ספרטניים, בקרוון ישן ושתי מכולות. זאת ממש הכשרה של הפלמ"ח. השנה מוקדשת גם להכנה לצבא: גם מנטלית, גם להשתבץ במקומות שרוצים. הגישה שלנו היא שכל אחד ידליק את הלפיד במקום שאליו יגיע בצבא".

ש: יש גם הדרכה רעיונית וערכית?

"דני פרדקין נותן גם הדרכה ערכית. יש להם פעולה כל שבוע וארבעה סמינרים במהלך השנה בנושאים: תורה ועבודה, סמינר כלכלה, סמינר רבין וסמינר הכנה לצבא".