כבר שלושה חודשים אני מסתובבת עם מחברת דפטר כחולה ומחוספסת בתוך התיק. 150 דפים מלאים בדיו כחולה, בכתב יד עגול שאינני יכולה להבינו. אני כבר יודעת מה יש במילים האלה, אבל נעימה לי זרותן והעובדה שהן מלוות אותי ביומיום התל אביבי שלי: מלוות אותי כשאני צועדת בדיזנגוף, נוסעת לעבודה, הולכת לים, יושבת בבית קפה עם חברה.

 

היומן שלה כתוב באידיש. סבתי מרים כתבה אותו. היא נמצאת היום בבית הסיעודי בנגבה, והכתב הזה והעדות שהוא מגולל הפכו אצלי לגשר לשורשים שלי. את כל אלה אני מקפלת לתערוכת צילום קבוצתית של בוגרי הקורס, שמוצגת בימים אלה בגלריית "צילום בעם" בתל אביב. בעבודה על סבתי אני בוחנת את השורשים הנסתרים ואת קורות משפחתי, כדי להמשיך ולברר מהו המקום שאני מחפשת בחיי שלי. ככל שהמשכתי לקרוא ביומן ולצלם את סבתי כך חשתי קרובה יותר ויותר אליה ולשורשים שמהם צמחתי. בעבר חשתי שאין לי שורשים כאלה, משום שלא חשתי תחושת שייכות למקום כלשהו.

כשסבתא שלי החלה לכתוב את יומנה היא הייתה בת 43. היא כתבה אותו באידיש, וילדיה לא יכלו לקרוא את העדות, אבל הם ידעו שהיא שם. רק בתקופה האחרונה החליטה המשפחה לתרגם את הכתוב - בימים אלה היומן עדיין בהליכי תרגום, אבל חלקם כבר הגיעו לידי.

"שמי הוא סמולר מרים, מבית ליס", כתבה סבתי ב-10 בנובמבר 1970. "אינני סופרת, אבל אני נושאת בקרבי כאב גדול משנות המלחמה וממשפחתי שהושמדה באופן טרגי, וזה מה שנותן לי את החשק לכתוב. אולי זה יקל על חיי שיהיו טובים יותר, שאני אוציא על הנייר את הכאב הגדול שאני נושאת בלבי..."

 

יומנה מגולל את קורות משפחתה שהושמדה בגטו לאכווע, בכ' באלול, 1942. סבתי מרים סמולר עלתה לארץ באוניית אלטלנה, שהגיעה לחופי הארץ ב-1948 במהלך מלחמת העצמאות. היא החלה לעבוד כאחות באחד מבתי החולים, ושם פגשה שנית את מי שאהבה פעם בגרמניה ולימים יהיה בעלה - פסח סמולר ז"ל שהגיע לעבור ניתוח בבית החולים. לאחר נישואיהם חיו השניים כמה שנים ברמלה, ואז הגיעו לקיבוץ נגבה, שבו חיו את יתרת שנותיהם. אבי, אליעזר, אחד משלושת בניהם, התחתן עם אמי חנה צירקין, בת קיבוץ חצור, הקיבוץ שבו נולדתי ובו התבגרתי. בעת שירותי הצבאי עזבו הוריי את הקיבוץ, ומיד כשהשתחררתי עזבתי גם אני. במשך שנים ליוותה אותי תחושה עזה של היעדר מקום שהוא שלי. מאז התחלתי לנדוד והספקתי לעבור כל כך הרבה בתים, עד שכבר איני עוקבת אחר מספרם.

 

במשך שנים סבתי לא סיפרה לנו את סיפורה והסתגרה בבדידותה. רק בשנים האחרונים החלה נפתחת יותר, ובעקבות זאת התקרבנו אליה גם אנו.

סבתא שלי נולדה בברוק שעל הנהר בוג, ליד אוסטרוב-מאזאוויצעקי, פלך ורשה, ב-1 בנובמבר, 1927, והייתה בת למשפחת פועלים פשוטה, הורים ושמונה ילדים, חמישה בנים ושלוש בנות. את אחותה הגדולה, שרה-יטקה, היא אהבה באופן מיוחד והייתה קשורה אליה בנימי נשמתה. למרות האנטישמיות הרבה שחוותה בשנות ילדותה, היא אינה יכולה לשכוח את יופייה של עיירת ילדותה, עיירת נופש יפהפייה שאליה נהרו נופשים מכל קצות פולין.

 

 המילים הכחולות שממלאות את יומנה בשפת האידיש זרות ומוכרות לי בעת ובעונה אחת. את עמודי היומן לפני תרגומם אני סורקת ומדפיסה כפי שהם, ומכסה בהם קיר שלם המדבר בשפתה. את סבתא שלי אני מצלמת מאחורי גדרות התיל המקיפות את קיבוצה - שבויה בזיכרונותיה מימי המלחמה, ואילו את ההדהוד של חייה בחיי אני מגלה כששוזרת את תמונות חפציה ואת זיכרונותיה עם תמונות מחיי ועם זיכרונותיי, ומגלה הקבלה סמויה. בין דפי יומנה של סבתי אני מגלה את הטקסט הבא:

 

"הלכנו מרחק של 50 מטר מהבית, ואז הופיע איכר פולני עם אקדח. החברות שלי ברחו, אבל אני נשארתי לעמוד. עף אלי ברד של אבנים; הזורק היה תלמיד שלמד איתי באותה כיתה, וכשראיתי אותו לא יכולתי להאמין שהוא זורק אבנים, כי גם לו לא היה טוב, והוא היה מסתובב בין ילדים יהודים. אימא שלו הייתה מסיקה את התנור אצלנו בשבת. אבן ניחתה על מצחי ויצרה חתך במקום לא טוב, רק תודה לאל שזה לא היה עמוק. באותו מקום דוד פגע בגלית, אבל כאן זה היה הפוך... החברות שלי הניחו מטפחת רטובה על מצחי...

כשההורים שלי ראו אותי, הם נבהלו, הייתי מלאה דם. אבא שלי מיד הזעיק את החובש שהיה אנטישמי גדול. כשהוא ראה את הפנים החיוורות של אבא שלי, הוא התבטא מאוד בגסות: מה אתה רועד, היא הרי עדיין חיה. עד היום הזה יש לי סימן על המצח מפולין האנטישמית".

 

אני מתבוננת בראי. גם על המצח שלי ישנה צלקת בדיוק באותו מקום שבו נפתח מצחה של סבתי: תאונת בית יצרה במצחי חתך שמילא את פניי בדם. החתך הזה הוא כמו סימן גנטי שירשתי מסבתי.

 

יחד איתי מציגים בתערוכה ארבעה

סטודנטים נוספים, עוד שניים מלבדי

הם קיבוצניקים: ניב רוזנבלט ועדנה

פרידמן, שניהם בחרו לחיות לעת

עתה מחוץ לחברה הקיבוצית ולחפש

את מקומם בחברה אורבנית.

בעבודותיהם הם בוחנים אתהמקום

שבו הם חיים ואת מקומם ביחס לעולם.

 

ניב רוזנבלט, 24, משדות ים, מציג

בתערוכה סדרת תצלומים שצולמה

כולה באותה פינת רחוב בתל אביב,

ממש מתחת לדירה שבה הוא גר.

במהלך החודשים האחרונים ירד

רוזנבלט כל יום אחר הצהריים לאותה

קרן רחוב, ותיעד את העוברים והשבים.

"הדירה שלי באלנבי ממוקמת ממש על הרחוב, ואני אוהב להשקיף על האנשים. הם מרתקים אותי. יש בפינת הרחוב תחנת אוטובוס שבה אנשים יושבים, כחלק מהמארג היומיומי של החיים, וגם מעבר חצייה שאנשים הולכים עליו. שניהם יוצרים הרבה אופציות להתבוננות. צילמתי עשרות צילומים של גברים ושל נשים. שמתי לב שבאלנבי יש יותר נשים מגברים, ובאופן טבעי, נשים יותר מעניינות אותי ויותר יפות בעיניי, כך שהצילומים מתעסקים בעיקר בנשים השונות החולפות ברחוב במהלך החיים היומיומיים".

 

התצלומים המוצגים בסדרה הם כולם של בחורות בגילים שונים, והם מייצרים נקודת מבט אינטימית על אובייקט שהוא אנונימי. רוזנבלט מצליח להיטמע ברחוב ולצלם את הנשים השונות מקרוב, בלי שהן שמות לב לכך שמצלמים אותן. הן לעולם אינן מישירות מבט למצלמה או מודעות לנוכחותו של הצלם. הנשים צולמו במשך שלושה חודשים באותה קרן רחוב, אולם המקום עצמו אינו נוכח.

 

"בקיבוץ צילמתי בעיקר נופים וטבע, כי היה לי קשה לצלם אנשים שאני מכיר. הייתי מצלם רק זרים שהגיעו לחוף הים. בקיבוץ אני לא יכול לצלם אנשים בלי שישימו לב אליי. בעיר אני נטמע בקהל ויכול להצליח בכך. פה ברחוב האנשים עוברים לרגע וממשיכים, ומן הסתם, לא אראה אותם שוב או הם אותי. אפשר לומר שהאנשים בשבילי הם בעצם הנוף האורבני, כי המקום בעבודה לא משתנה, רק האנשים החולפים בו".