חברים?
פה אני יכול לדבר. פה אף אחד לא יפריע לי, לא יתפרץ.
לא ישסע. מי שלא רוצה לשמוע – יכול לעצום את עיניו…
כידוע, כל נאום באסיפה הכללית פותחים במילה: חברים!
ולפני שהנואם שואף אויר בשביל המשפט השני של נאומו, מזדרזים  החברים להראות לו כמה הם חברים באמת: מתפרצים, משסעים, תוקעים דברים שלא לעניין. דבר שגורר את כולם למערבולת שהכל בה, חוץ ממה שצריך להיות באמת.
חברים?
הלאה: מה אומרים? – מציפים כביכול את האמת על פני השטח. מוצאים מקום וזמן לפרוק מרירות, נניח שמה שנאמר – אמת לאמיתה. קודם כל צריך להיות כבוד בפני המוסד. צריך לזכור  שחיי–קבוצה מבוססים על היחס שבין חבר לחבר. חייב להיות טאקט, הרבה טאקט – כי המכנה המשותף שלנו הוא לא רק חוזה כלכלי. אי אפשר באסיפה הכללית, מקום בו רואים כולם את כולם, לצעוק דברים שיעכירו את היחסים שאי אפשר יהיה להסתכל זה לזה בפרצוף. דעות מנוגדות? – כל הכבוד. אבל בהתאפקות, בכיבוש–יצר, בסבלנות, ברוח אידאל החברות. אחרי הכל זה לא פרלמנט שאפשר שם לצרוח  "עוכר – ישראל!"   "פסקודניאק!" וכולי. בגין לא חי עם בן-גוריון, הם לא מתחלקים יחד בשמחות וצער. אנחנו כן.

הבודקה של השומר

עם חלון לרחוב עם שולחן וארון

מתפקידי השומר

להשקיף מבעד לחלון

לודא ציפור

לוודא ריח הרדוף

ולדווח צנון

הבודקה של השומר

כמו הקוקפיט במטוס

- וואט אבאוט סם קוק, פיט?
מלא כל מיני
מכל הכיוונים מכשירים

המון המון פרטים להתייחס

ובכל זאת השומר

כמו טייס מיומן

לפעמים מפהק

בבודקה שלו

הבודקה של השומר.

עבד נרדף

אני עבד נרדף. זה ברור. אפילו יותר עבד מהעבדים של ימי קדם. כי הם לפחות ידעו שהם עבדים. אני עוד מדמה לחשוב שאני יצור חופשי. אני אפילו יותר עבד מבהמה של שומר שבת כי היא לפחות נחה בשבת. האמת שלמעשה אני חופשי. אפילו שכל החופש שלי מסתכם בבחירת האדונים שיגידו לי מה לעשות. אבל זה חופש. חופש הבחירה. חירות המחשבה. עצמאות הדמיון. דרור ההחלטה. אני בן חורין ולו מהעובדה שאני בלתי צפוי מראש. אני בוחר את אדוני ואת מעשי בכל רגע ורגע. יהא זה נשיא, מנהל עבודה, אשה, התמכרות – אני הוא הבוחר אני הוא המרוויח, אני הוא המשלם את המחיר.

רק לאחרונה מצטמצמת יותר ויותר חירות הבחירה שלי. מאחורי כל המכשיריות המנצנצת הזו יש מזימה אפילה להשתלט על המחשבה שלי, על הדימיון שלי ועל האנושיות שלי, להפנט אותי ולשתול בי החלטות הרצויות למישהו, אני רק אדמה שאני הוא המחליט. שמים לי מחיצות בין עובדות כדי שלא אחבר ביניהן ושלא אגיע למסקנות לא רצויות – מפציצים אותי באסונות ואלימות ומוות בגודש ממכר, כדי שאהיה שוה נפש לגורל זולתי – תוקעים לי את השלט רחוק הזה ביד, שאחליף ערוצים כאוות נפשי וארגיש כשולט במצב, אך מכל ערוץ יורים בי את הפקודות הסמויות האלה שנתקעות בתת – ההכרה שלי ומחכות לגירוי חיצוני בעוד אני הולך ונהיה גוש עמום של עצבים חשוכים מריצוד הקרינה...

אני הולך לגמור בתור מכונה שפועלת לפקודות הנשלחות אליה מכל המכשירים האלה ... אז מה, אני שומע את עצמי אומר, מה אכפת לך להיות מכונה? יעשו לך טיפול עשרת אלפים, יחליפו לך חלקים פגומים, יחזיקו אותך במצב תקין, כל זמן שיצטרכו לך ... וכשכבר לא יצטרכו לך, אז גם בתור יצור חופשי בעל הכרה זה לא כל כך נחמד, כשכבר לא צריכים לך... שתוק! אני אומר לעצמי. עבד ד'עבד. ונוסף לכל, נרדף. מישהו רואה בי מחסן חלפים. מישהו מצפה למותי הקליני... ולו רק מהקלות בה אני מתפתה להאמין שאני אדון לעצמי, שרק שוכר שירותי ניהול – אני עבד, עבד ד'עבד, שאדוני סמויים מן העין, ועבדותו מחופשת לחופש...

אז אם אתה כבר כל כך משוכנע שאתה עבד, אני שומע את עצמי אומר, לפחות בחר לך אדון ראוי לשמו.

אני מאלה שקמים בבוקר (נמצא ללא כותרת)

אני מאלה שקמים בבוקר

ורואים הרבה טל ודשאים

ושמש שעושה עם זה מה שעושה

אני מאלה שקמים בבוקר

ושומעים כל מני רחשים

ונפש שעושה עם זה מה שעושה

אני מאלה שקמים בבוקר

להריח את כל התזוזה

קומיקס של מאיר אריאל

על היראה והאמונה
ג'ון לנון שר עם אלטון ג'והן: כל מה שמעביר אותך את הלילה זה בסדר. וזה עניינך. כסף כדורגל מין פוליטיקה אומנות אפנה עכשווית כדורים נגד כאבים סמים הימורים תקשורת אוכל – כל מה שמסדר לך את הראש זה בסדר. רק אתה יודע בינך לבינך את האמת שלך. כל מה שאתה מאמין ועושה זה דת. כל מה שנותן לך טעם כיוון קנה מידה בטחון עצמי זה אמונה. ואמונה אפשר להחליף כלומר את מושאי האמונה כי האמונה עצמה קיימת בכל אדם כמו הבחירה החפשית ורק שמות ומושגים מתחלפים והכל ברצון חפשי. אתה יכול לפצל את אמונתך אתה יכול לאחד אותה – אתה לא יכול בלעדיה, כמו שאינך יכול שלא לבחור. ויש אימה ויש חרדה ויש חיל ורעדה ויש יראה. בכל הארבע הראשונות אדם נתקף ומשתלט עליהן כך או אחרת. רק היראה היא רצונית חופשית. אדם מירֵא את עצמו מדעת. לעולם אין אדם נתקף יראה. כי היראה היא הראיה המפשטת של הדברים ואפשר להגיד שככל שאדם ירא כך הוא פחות פוחד חרד מאוים מתחלחל רועד.

עסקת חליפין: קחו ממני יראה ואל תקפיצו עלי חרדות. וכשם שאינך יכול שלא לתת לאמונה שלך צורה או גוף. והגוף של האמונה שלך זוהי הדת שלך. לכל האמונות יש דתות שהם טקסים לבוש מסורת, שולחנות ערוכים. יודעי חן. ויכול אדם להחזיק בכמה מיני אמונה כדי להעביר את הפחד. היראה היא סוג של אמונה שיש לה גוף-צורה-דת של מעשים נראים לעין. ואם המעשה מעיד על האמונה אפשר להגיד שכל אדם מישראל שעושה ברית מילה לבנו, חופה וקידושין כדת משה וישראל יש בו יראת אלוהי אברהם יצחק ויעקב יראת רבנן וכו'. אפילו מידת יראתו קטנה שבקטנות עדיין מעיד עליה עצם המעשה הגלוי לעין הנוכחים. אפילו אורח חייו מעיד על אמונה אחרת ולכאורה אפשר להביך אותו בשאלה איך אדם נאור שכמוך בעידננו המתקדם עושה מעשה נורא שכזה מגוחך שכזה דוחה שכזה וכו' שכזה, עדיין הוא ירא מועד. בזמן שמלים את בנו הוא אומר: ה' מֶלֶך ה' מָלָך ה' יִמלוך לעולם ועד. אפילו הוא מרכסיסט מוצהר. קומוניסט שרוף. הגיוניסט מושבע. מחקריסט חדש. ואף אחד מהנוכחים לא חושש לנשיאת שם לשוא. השם "ישראל" לא סובל הפרדה בין דת ולאום. אין יציאה מזה. כל המאמצים הגדולים להפריד את דת ישראל מהאומה-הלאום לא הצליחו. המשרפות בכל אופן לא הבדילו בין יהודים ובין גרמנים בני דת משה. זה או שאתה יוצא מהמשפחה הגדולה ומתנצר מתאסלם או שאתה עם דת ישראל. או דת עם ישראל. העם של דת ישראל. הדת של עם ישראל. איך שאתה לא רוצה. יוצא שרוב רובו של העם הניכר בדתו מחזיק בה הרבה או מעט. כך שלא יכול ממש לחזור לאמונה שלא ממש עזב. אפילו זה חוט דק דקיק. זרם חשאין מתחת לשכבות עבות של אמונות ודעות למיניהן. ואם העם לא ממש חוזר למקום שלא ממש עזב בטח אני לא יכול לחזור למקום שלא הייתי בו. אבל אני יכול ללכת למקום של תורה/ אמונה להתחיל לירוא כדי לא לפחד כל כך.

אני לא חוזר בתשובה שעליו נאמר שבמקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד.

כל הטקסטים והתמונות שבעמוד - מתוך האתר לזכר מאיר אריאל.

אתם מוזמנים להתעדכן גם בעמוד הפייסבוק

אירועים קרובים:

5 לאוגוסט (ה' באב) - אזכרה למאיר בקיבוץ משמרות

29 לאוגוסט, חוות רונית - ההופעה השנתית לזכר מאיר אריאל 

בהופעה בקרית שמונה (מתוך מסע הבחירות בשנת 88'), מול בני שמונה בשורטים וקרטיבים