מוצאי חג ראש השנה, יום שישי בערב. חדר האוכל הנטוש בקיבוץ העוגן מתעורר לחיים ומתמלא באנשים כל הגילים. הסיבה - מסיבה. עוד מעט יגיע די-ג'יי ידוע שם שגדל בקיבוץ, אבל זה רק ההמשך לאירוע שעבור רבים מרגש בהרבה - מופע האיחוד של להקת "גג הפח". הלהקה, שהוקמה בשנות ה-60 במוסד החינוכי "רמות חפר", על ידי הגיטריסט/זמר מנולו קליינהאוז, המתופף יאיר נסימוב מקיבוץ מעברות והבסיסט אלי גרטלר מקיבוץ העוגן, זעזעה את אמות הסיפים של השומר הצעיר, עם רכישת גיטרה חשמלית ונגינת מוזיקה ש"משחיתה את הנוער". אחרי שהפכה ללהקת מיינסטרים בשנות ה-70 והתפרקה בשנות ה-80, היא התאחדה בימים אלה לשתי הופעות בקיבוצים שבהם גדלו חבריה - מעברות והעוגן.

 

 

הם מכוונים מיתרים אחרונים ומתחילים לשיר: "לכל אלה שזכרו לכאן לבוא / לכל אלה שטרחו אולי לזכור / שהזמן לא נעצר בין כה וכה / וגם שיער שחור הופך אפור / כן היו ימים יפים, גבורותינו נמלל / היה או לא היה זה ערפל". ("לכל אלה" – מילים ולחן - מנולו קליינהאוז).

 

הקהל מקבל אותם בהתלהבות קיבוצית מאופקת. גם אחרי שנים רבות, כשהשיער השחור כבר הפך לאפור, חלק נכבד מהיושבים פה זוכרים את הימים שבהם הייתה גג הפח המרעננת הרשמית של חדרי האוכל.

 

 

אחרי שהצליחו לרכוש גיטרה, היו צריכים למצוא גם מגבר. לצורך זה רתמו את המקרנה של המוסד, שבתוכה היה מגבר מחובר לרמקול. את הגיטרה הקלאסית הצמידו לפיק-אפ של פטפון. האלתורים המשיכו גם בתחום מערכת התופים, שבנה נסימוב על בסיס תוף סנר, שנלקח ממצעדים להנפת הדגל. כך נוסדה הלהקה.

 

כעבור כמה שנים, כשהיו בצבא, צירפו חבר נוסף ללהקה - יאיר דבש מכפר ויתקין. "כשהייתי בכיתה ט', כבר היתה לי גיטרה 'עירונית'", נזכר דבש. "יום אחד בא אליי חבר משותף שלנו, שהיה ב-י"ב ואמר לי 'בוא לאוטו'. הגעתי לאולם ההתעמלות של קיבוץ מעברות וראיתי את התמונה הבאה: מנולו, שבצעירותו היה מתעמל, תלוי על הסולמות ביד אחת כמו קוף, יאיר נסימוב, ש'שיר העצלן' ככל הנראה נכתב עליו, ישן על ערימת מזרנים, ובחור אינטלקטואל - אלי גרטלר - לוקח אחריות ועושה לי ריאיון כניסה ללהקה: 'מי אתה? מה הרקע שלך? מאיפה ההורים שלך? באיזה שעה נולדת?' ואז הם אומרים לי 'בוא נשמע מה אתה שווה'. אני מוציא את הגיטרה שלי, שאבא שלי עבד חצי שנה כדי לקנות לי ומחפש מגבר. אין מגבר. מחברים אותי לפטפון. ידעתי לנגן את כל השירים בעולם, אבל רק את ההתחלות שלהם, אז עשיתי להם פתיחה, עברתי שיר, פתיחה, עברתי שיר. אחרי שלוש פתיחות כאלה הם אמרו לי שהתקבלתי. עכשיו, אני לא קיבוצניק, אז יותר מאוחר אלי האינטלקטואל מצא דרך לשים אותי במצבת כוח האדם של קיבוץ העוגן, וככה יכולתי לנגן איתם".

 

 

 

עד ראשית שנות ה-70 התמקצעה הלהקה, והפכה לשם דבר בישראל בכלל ובתנועה הקיבוצית בפרט, כשהיא כובשת את חדרי האוכל והחתונות. ההופעות היו אינטנסיביות ביותר, אך לצד הרוק האהוב עליהם, הבינו שעל מנת להצליח, הם גם צריכים לפנות למיינסטרים התנועתי, וכך חלק נכבד מההופעות בקיבוצים התחילו בחצי שעה של ריקודי עם.

 

היכולת שלהם להתאים את עצמם להלך הרוחות הפכה את הרוקרים הצעירים ללהקת ליווי פופולרית, שניגנה עם הרכבים קיבוציים ידועי שם דוגמת "הגבעטרון", "שלישיית המעפיל", "ניחוחי חציר" ו"אשכולית".

 

"חרשנו את כל הארץ בהופעות", נזכר דבש. "בהתחלה היה לנו נהג בשם גדי, וחבל שהוא עזב אותנו כי מהרגע שיאיר התחיל לנהוג, אוכלוסיית החיות בישראל הידלדלה משמעותית. בכל צומת הוא היה דורס חיה אחרת. באיזשהו שלב כבר היינו מזהים את הצמתים לפי סוג החיה שהוא הרג בה. תיש - צומת מסמייה, גמל - צומת באר שבע".

 

אך בעוד בקיבוצים חברי הלהקה ידעו בדיוק מה נדרש מהם, בהופעות בערים, מדי פעם היה עליהם להתאים עצמם לסגנונות שונים לגמרי. "כשהתגייסתי לצבא התקבלתי ללהקה צבאית", מספר דבש, "ושם, מן הסתם, כשאתה מופיע בפני גולני, כדאי לך מאוד לדעת לנגן יוונית וערבית, אחרת חבל על הזמן. יום אחד קבעו הופעה לגג הפח במתנ"ס של שכונת יוספטל בכפר סבא. זה היה מקום שבו באמצע היום היה לילה, אני לא יודע איך להסביר את זה יותר טוב. בוא נגיד שהיה שם קהל מסוג שונה. זה היה רגע שאני בגדולתי הצלתי את חייהם, כי אם לא היינו מנגנים יוונית לא היינו יוצאים משם בחיים".

 

עם ההופעות בא הכסף הגדול, וכלהקה ששלושה מחבריה קיבוצניקים, הנושא לא היה פשוט.

 

"עניין הכסף היה משהו שהקיבוצים שלנו לא ממש ידעו איך לאכול", מספר גרטלר, "דבר ראשון מבחינת התשלומים שהעברנו, ודבר שני מאחר שכולנו עבדנו גם בעבודות בקיבוץ. מנולו היה רפתן, יאיר נסימוב נגר, אני ניהלתי את הפרדס, וכל פעילות הלהקה התקיימה אחרי שעות העבודה. מי שלקח על זה אחריות היה קיבוץ העוגן. צריך להבין, שבתחילת שנות ה-70 כבר הופענו איזה שלוש פעמים בשבוע והכנסנו סכומי כסף גבוהים, שלא ממש ידעו מה לעשות בהם, והוחלט שכל הכנסותינו יועברו לחשבון המיועד לפעילות השוטפת של הלהקה. זה היה משהו חסר תקדים לימים ההם. השימוש העיקרי בכסף היה לקניית כלי נגינה חדשים. עד שנת 73' כבר היו לנו הכלים המובילים בעולם. מנולו ראה איזו גיטרה בפוסטר והחליט שהוא רוצה אותה, אז הלכנו וקנינו אותה; אני ראיתי את ה"פנדר בס", שאני מנגן עליו עד היום, זה היה הכלי הכי יקר בשוק, אבל לא הייתה לנו בעיה לקנות אותו. בהמשך השקענו גם בציוד הגברה ברמה, והשיא היה בשנת 75', כשנסענו כתזמורת ליווי של להקת מחול הסטודנטים של חיפה למסע הופעות בארצות הברית, וקנינו מכונת הקלטה שהיוותה את הבסיס להקמת אולפן ההקלטות בהעוגן".

 

לצד הופעות הקאברים וליווי הלהקות, החלה הלהקה לפזול גם לכתיבת מוזיקה מקורית. "אולפן ההקלטות נתן לנו כוח", מספר גרטלר. "היה לנו מקום מסודר לעשות בו חזרות והוא גם הכניס כסף יפה. בסוף שנות ה-70 התחלנו להפיק הופעות בעצמנו, כשאת כולן הקלטנו בעצמנו, והוצאנו בתקליטים. להופעה הראשונה קראו 'באופן זמני' והיא כללה צוות זמרים".

 

"חלק גדול מהשירים שאתה שומע היום נכתבו בתקופה ההיא", מתערב קליינהאוז.

 

"כמעט את כל השירים מנולו כתב", מנסה דבש להבהיר, "הייתי בא אליו בערב ומשמיע לו איזה מעבר, ולמחרת הוא היה חוזר עם שיר, אבל רוב השירים היו בעיקר בשביל עצמנו ובהופעות המשכנו לנגן גרסות כיסוי".

 

"רק היום יש לנו אומץ לנגן את השירים האלה", מחדד קליינהאוז. "הקהל פה לא מכיר אותם, וזה משהו חדש בשבילנו".

 

 

אך בדיוק אז, כשהתחילו לעסוק ביצירה מקורית, הלכה הלהקה והתפוגגה.

 

"מה שקרה זה פשוט מאוד", מסביר מנולו את הסיבה לפירוק. "עד גיל 25 כולנו כבר היינו הורים ולא יכולנו להמשיך עם ההופעות האלה. מאוחר יותר אלי טס לאפריקה, דבש טס לאמריקה ובזה סיימנו את דרכנו".

 

בימים שאחרי תקופת הלהקה פנו חבריה למקומות שונים: יאיר דבש השלים דוקטורט בתחום הווירוסים ברחובות. כשסיים, התקבל לעבודה בבית חולים בפילדלפיה בחקר האיידס והיגר לארץ האפשרויות. הוא עבר לבוסטון ומילא שלל תפקידי מפתח, בין השאר בחברת "מרק" וכראש המחקר והפיתוח של מחלקת האבחון ב"ג'ונסון אנד ג'ונסון"; משם עבר להיות יו"ר מועצת המנהלים של חברה בוול סטריט, עד שלבסוף הקים חברה משלו הקיימת עד היום.

 

גם אלי גרטלר נטש את תחום המוזיקה ועזב את הקיבוץ, עבר לזכרון יעקב ועוסק עד היום במיזמים חקלאיים שונים ברחבי העולם, בעיקר באפריקה.

 

קליינהאוז ונסימוב, לעומתם, המשיכו לעסוק במוזיקה כל השנים: נסימוב עבר ממעברות להעוגן, שם הוא מנהל עד היום את אולפן ההקלטות שהקימו חברי הלהקה בשנות ה-70. קליינהאוז נשאר במעברות, למד הוראת מוזיקה, שימש במשך שנים ארוכות כמורה וגידל דור מוזיקאים מוכשרים. בהמשך פתח גם הוא אולפן הקלטות, שם הוא עובד עד היום.

 

האיחוד התאפשר בזכות מערכת יחסים רומנטית שנוצרה בין יאיר דבש לבחורה ישראלית, שמובילה אותו, לדבריו, לחלק את זמנו בין פרינסטון, ניו-ג'רזי, לברנדייס, חדרה. כנראה, גם אחרי הרבה שנים של חקר וירוסים, עוד לא נמצא מרפא לווירוס הרוק'נרול שממשיך להשתולל בדמם של חברי הלהקה. או במילותיו של ניל יאנג המתנוססות מאחורי הבמה, שעליה הם עושים חזרות בפאב במעברות - Hey hey, my my, rock'nroll will never die .

 

ההופעה בהעוגן כמעט מסתיימת, אך עוד שיר אחד נותר בקנה – "שיר המפגש" שנכתב על ידי קליינהאוז במיוחד לאירוע הזה: "יום שישי בשעת צהריים / יושבים עם פיצוחים וקפה", הוא שר בקול צרוד, "עולים סיפורים לשמים / להיזכר זה יפה / כשכל סיפור חוזר פעמיים / סימן שכבר נהיה מאוחר / אומרים שלום כדי להשאיר קצת למחר". הוא מחייך לעבר חבריו משכבר הימים ועובר לפזמון: "כוס נרים לשיכורים / כוסית מזמן לא שתו אבל עוד זוכרים / שירים נצרח על גג של פח / כל מה שמסביבנו יישכח...".

 

האם זה קאמבק חד פעמי, או תחייתה של להקה מיתולוגית? ימים יגידו. מה שבטוח זה, שכל עוד להט הנעורים נשאר, עוד צפויות התפתחויות בגזרה. כרגע הם פשוט מתענגים על הרגע.

 

"רק במבחן הזמן אני מבין, שהדבר הכי מיוחד בכל הסיפור הזה זו התעוזה, שאין לי מושג מאיפה היא באה, להתחיל להתעסק עם מוזיקה כזאת", מסכם מנולו. "זאת הייתה אווירה אחרת לגמרי, של "השומר הצעיר", ואנחנו ניגנו מוזיקה של פושטקים מהמועדונים ברמלה. הכי יוצא דופן והכי מהפכני, שנבע מזה שכל מה שהיה חשוב לנו זה שאנחנו נהנה לנגן יחד. בעצם, זה המסר שלנו. אני רואה היום הרבה הרכבים של צעירים שבאים לעבוד אצלי באולפן, ויודע שאם זה לא יהיה מבוסס על חברות, זה לא יחזיק מעמד, כי הם באים רק לנגן ולא על מנת להיפגש. אנחנו תמיד באנו קודם כל להיפגש ורק אחר כך לנגן, זה סוד הקסם שלנו".