הרן שיפמן, המושבניק הכי קיבוצי שיש בכדורסל הישראלי, לשעבר כוכב מגידו/יזרעאל וכעת מככב בבארי, מתוודה: "גדלתי במגידו/יקנעם ותמיד תהיה לי פינה חמה בלב למקום הנהדר הזה, אבל אחרי חצי עונה בבארי אני יכול להגיד בלב שלם, שיש לי בית נוסף בדרום. אני מרגיש מחובר מאוד לקיבוץ".

 

כשל במשא ומתן הוביל את שיפמן לחתימה בנצרת עלית, שם הפגין יכולת מצוינת עד שנפצע. בעונה האחרונה כבר סוכמו כל הפרטים שיחזירו אותו הביתה, אך חילוקי דעות של הרגע האחרון הובילו אותו בסופו של דבר לבארי. "זה לא סוד שאני מאוד מחובר למקום ולכל מה שהפועל מגידו/יקנעם מסמלת", הוא אומר, "מעבר לכך, אני חושב שהייתי יכול לתרום הרבה לקבוצה, אבל הדברים לא הסתדרו והמשכתי הלאה".

 

בהפועל בארי, העולה הטרייה לליגה הלאומית, הכי רחוק מהבית, פרח שיפמן, הציג חצי עונה פנטסטית, והכפיל את הישגיו בסלים ובאסיסטים (מסירות לסל). "אני מאוד שלם עם המעבר שלי לבארי", אומר שיפמן. "במבט לאחור, אני מרגיש שזה הוכיח את עצמו ואני מאוד שמח על האנשים שיצא לי להכיר. פגשתי הרבה מאוד חברים חדשים בדרום".

 

שלוש פעמים פגש את האקסית במדי בארי. "בפעם הראשונה התרגשתי מאוד", משחזר שימפן, "אבל עם הזמן אתה לומד להתמודד עם זה ולקחת דברים לצד החיובי. אני מחובר לאנשים ממגידו, והתרגלתי לזה ששבועות לפני המשחקים אני מקבל מבול של טלפונים מכל החברים והאוהדים הקרובים, שנותנים עקיצות והתערבויות. בזמן המשחק אני חייב להתרכז בדבר האמיתי וברצון הטבעי לנצח. זו חוויה לשחק באולם שבו אני מכיר 99% מהקהל".

 

תחת פיקודו של שיפמן הצליחה בארי לעלות על מסלול הניצחונות, כשהיא מפגינה תצוגות כדורסל מרשימות. אבל זה היה מעט מדי ומאוחר מדי, והקבוצה סיימה את העונה במקום האחד לפני אחרון, שאמור להוביל לליגה הארצית. עם זאת, חוסר יכולתן של קבוצות בליגה הלאומית להעמיד תקציב ראוי, עשוי לבטל את רוע הגזירה ולהשאיר את הקיבוצניקים מהדרום לעונה נוספת בליגה הלאומית.

"כשהגעתי לשם לא כל כך ידעתי למה לצפות. באתי אחרי פציעה ארוכה, ומצב הקבוצה לא היה מזהיר במיוחד, אבל כשהגעתי הופתעתי לגלות מקום מדהים מכל הבחינות: מרמת ההנהלה, מהשחקנים ומהאנשים שהכרתי בקיבוץ. התחברתי מהר מאוד לכולם, וזו הייתה חוויה אדירה. לקראת סוף העונה עברנו חילופי מאמנים, ובסך הכול עשינו סיבוב שני ופלייאוף טובים מאוד, ועם עוד טיפת מזל גם היינו נשארים בליגה".

 

"אני לא חושב שבארי ומגידו הן קבוצות קטנות. אולי מבחינת התקציב הן יכולות להיחשב לכאלה, אבל אין ספק שמבחינת ארגון, איכות חיים וכל מה שהמקומות האלה מקרינים ונותנים, זו חוויה שאין בשום מקום אחר בליגה. מה שאני מאוד אוהב בשתי הקבוצות הקיבוציות האלה זה שיש להן האוהדים הכי טובים בליגה, וכשחקן שמאוד חשוב לו להתחבר מהר לכל הקטע של האנרגיות והקהל, אני יודע להעריך את זה".

 

"אני הראשון שישמח שהקיבוצים ישתלטו על הליגה, המדד של זה יהיה בהמשכיות שהקבוצות האלה יציגו. אני חושב שמגידו ובארי הוכיחו מעבר לכל ספק, שהן קבוצות שמוסיפות הרבה עניין וצבע לליגה, ורק אפשר לקוות שזה יימשך. כדי שקבוצה כזאת תצליח צריך כמובן כישרון, אבל יותר חשוב מזה הוא החיבור: חיבור של השחקנים בינם לבין עצמם, למאמן, לקהל ולקהילה. לבארי יש סיכוי מצוין לעשות עונה מוצלחת אם וכאשר נישאר בלאומית".

 

"אני חושב שאני משתפר מעונה לעונה, ואני שמח שגם ראו את התוצאות במשחקים ששיחקתי. בבארי סגנון הקבוצה ושיטת המשחק עברו דרכי ועזרו לי לבטא את עצמי בצורה מקסימלית, וברמה האישית עברתי תקופה טובה. כל קיץ אני עובד על שיפור של אלמנט אחר, כשהמטרה כמובן היא להגיע כמה שיותר רחוק".

 

לצד ההצלחה המקצועית פקדה טרגדיה אישית את הרכז המוכשר, כשלפני כמה חודשים נפטר אביו בארי במפתיע, לאחר שלקה בדום לב במהלך משחק כדורסל עם חברים. "זו ההתמודדות הכי קשה בחיים שלי", משחזר שיפמן את הקושי. "בימים הראשונים הייתי בהלם מוחלט, והייתה לי התלבטות מאוד גדולה אם לחזור לשחק. לא פעם הייתי עם המפתחות ביד בדרך לצפון לתלות את הנעליים, אבל בזכות האהבה לקבוצה ובזכות זה שידעתי, שאבא שלי היה רוצה שאמשיך לשחק ולא אפסיק לעשות את מה שאני אוהב, הצלחתי לעבור את הימים הקשים האלה. לקיבוץ בארי יש חלק גדול בהתאוששות שלי. בכל מקום אחר לא הייתי מצליח לגבש את הכוחות הנפשיים ולעלות לשחק, אבל בזכות האנשים והחברים שיש לי שם הצלחתי לעבור את התקופה הזאת".

"בשבוע שבועיים הראשונים אנשים שאלו שאלות והתעניינו, ולאחר מכן הם ציפו ממני להציג את היכולת הרגילה שלי על המגרש. זה לא פשוט, הטרגדיה לא מרפה כל כך מהר, כשמגיע רגע העצבות ותוקף פתאום זה כמו משאית גדולה בבטן, והיה לי קשה מאוד לשים את זה בצד. אני חושב שזה שידעתי שאבא שלי היה אומר לי להמשיך ולשחק נתן לי המון מוטיבציה לעשות זאת".

"אני חושב שאנחנו דומים על המגרש בקטע של מנהיגות, של מרכזיות ותמיד לדחוף את החבר'ה קדימה. מכבדים אותי והולכים אחריי. אלה תכונות שירשתי מאבי. הוא היה מעביר לי ביקורת, ורצה שאשחק בפשטות ובחדות. זה משהו שאחרי המקרה המצער נכנס לי חזק לראש והשתדלתי ליישם. אבא ראה את הדברים בצורה מאוד פשוטה, ואני ניסיתי להביא למגרש את השובבות שכל כך אפיינה אותו. מעבר לכדורסל, מגיל מאוד צעיר הייתי מדבר ומתייעץ איתו על כל דבר בחיים. אבא שלי, בתפיסת עולמו, ידע לחוות ולחיות את הרגע, ליהנות מהדברים הפשוטים. למדתי ולקחתי את הגישה הזאת גם אל חיי. יש לי תחושה, כאילו הוא מלווה אותי מאיזשהו מקום, עוקב ויודע, כמו שהיה עוד בחיים. כיום אני משחק בשביל שנינו".

"כל שנה היא שנה חדשה, שחקנים מצטרפים ומאמנים מתחלפים, זה תהליך שקורה בליגה הלאומית בצורה קיצונית, שחקנים לא נוטים להישאר באותה קבוצה יותר מעונה אחת. אני מאוד אשמח להמשיך לשחק בבארי, אך כרגע המצב המשפחתי מקשה עליי לשחק רחוק מהבית".