בכי רע. בחרתי בשתי מילים אלה לתאר את מצבו של הכדורגל הישראלי, כי פשוט לא מצאתי תיאור טוב יותר. קמפיין מוקדמות המונדיאל האחרון מסמל אולי בצורה הכי טובה את מצבו של הכדורגל הישראלי: העמדת ציפיות גבוהות ולא הגיוניות, ותפיסה מוטעית של המציאות.

 

בתחילת הקמפיין, הצהירה התקשורת כי הגרלה קלה כמו זאת לא יכולנו לקבל. לא עוד נבחרות מאיימות כמו אנגליה, צרפת או ספרד, או נבחרות קשות לפיצוח כמו רוסיה, קרואטיה או אירלנד, אותן קיבלנו בקמפיינים בעשור האחרון.

 

 

את האמת, מה שנכון נכון. הגרלה קלה שכללה בית אחד עם יוון (הנבחרת החלשה ביותר בדרג הראשון באירופה), שוויץ (אמנם הנבחרת החזקה בדרג השלישי, אך מוכרת לנו היטב ובהחלט לא מפחידה), לטביה (שלבטח פחות טובה מישראל), מולדה ולוקסמבורג החלשות. הכול טוב ויפה, אבל רק טעות אחת הייתה לתקשורת בקביעה זו: אין הגרלות קלות. נבחרת ישראל היא פשוט לא מספיק טובה לדרג השני באירופה, וספק אם היא בין הנבחרות המובילות שבדרג השלישי. כאן טעתה התקשורת בתפיסת המציאות.

 

העמדת הציפיות הגבוהות שייכת ליו"ר ההתאחדות לכדורגל, אבי לוזון. היה זה הוא שהצהיר כי ישראל תעלה למונדיאל 2010 בדרום אפריקה, ויהי מה. מאז כולם זכרו את ההצהרה הזו. בכלל, הגישה של ראשי ההתאחדות לפיה מאמן שכושל בהפעלה עם הנבחרת לטורניר גדול (מונדיאל או אליפות אירופה), כושל גם בתפקידו וצריך לנטוש את משרתו, היא גישה מוטעית. בקמפיין המוקדמות למונדיאל 2006, עשה אברם גרנט קמפיין מדהים עם הנבחרת בו היא לא הפסידה ולו משחק אחד.

כמובן שזה אף פעם לא מספיק עבור ראשי ההתאחדות. טובי מאמנינו (ואחד שלקח אליפות אירופה עם דנמרק – ריצ'ארד נילסן) לא הצליחו להעפיל עם הנבחרת לטורניר גדול כבר 40 שנה, ו-18 שנה מאז ההצטרפות לאירופה. מה זה אומר על מאמנינו? שהם לא מספיק טובים? גרנט טוב לצ'לסי ולפורטסמות' אבל לא לנבחרת ישראל? או אולי אנחנו פשוט לא ברמה של הנבחרות הטובות ביבשת ובעולם? אני טוען כי התשובה היא כן. אנחנו פשוט לא מספיק טובים, זה הכל.

 

ומה באשר לכדורגל הישראלי בכלל ולא רק לנבחרת? אז כאן המצב דומה מאוד: משכורות השחקנים הזרים והמקומיים גבוהות במיוחד, בהשוואה לביצועים על המגרש. המתקנים במצב נוראי, ואפילו האצטדיונים החדשים שיבנו כאן בקרוב (בנתניה, באר שבע ופתח תקווה) לא יעמדו בתקן האירופי. מצב הנבחרות הצעירות בכי רע, ולא נראה באופק דור כדורגלנים מבטיח. כמו בנבחרת: הציפיות שיבואו עשרות אלפים לראות כדורגל בליגה הראשונה באצטדיונים כמו "גרין" בעכו (המכיל 4,000 מקומות בלבד), "לויטה" בכפר סבא (בו משחקת הפועל רעננה) או ה"מכתש" בגבעתיים, הן מופרכות ולא הגיוניות.

 

המשחק האחרון של הנבחרת שראיתי באצטדיון רמת גן היה משחק

ידידות נגד ביילארוס לפני כשנתיים. ישבתי ביציעים "הטובים" וסבלתי

מכל רגע. הכניסה הייתה חינם, וכך גם התחושה שליוותה אותי –

באתי לחינם. האצטדיון בעל הנדסת האנוש הגרועה בעולם נתן תחושה

לא נעימה לצפייה במשחק כדורגל. מי שחושב שאפשר לנצח נבחרות

גדולות באצטדיון כמו רמת גן, תופס בצורה מוטעית את המציאות.