מי מאיתנו לא מצא את עצמו פעם עוצר את הנשימה בבריכת השחייה, ומנסה להחזיק כמה שיותר זמן מתחת למים? מי שניסה, זוכר שהגוף לא מתלהב במיוחד מהרעיון - ואחרי מספר רגעים זועק לאוויר.

 

יש אנשים שזהו החיידק שלהם: הם עוצרים את הנשימה לדקות ארוכות תוך העמקה של עשרות מטרים, עמוק-עמוק אל תוך הכחול הגדול, ללא ציוד שיאפשר להם לנשום. החיידק הזה נקרא צלילה חופשית, ובישראל הוא תופס תאוצה בשנים האחרונות ומדביק לא מעט משוגעים לדבר. כחלק מסקרנותי והאהבה הגדולה שלי לים החלטתי לרדת לאילת, שם מועברים קורסים מסוג זה, כדי להבין יותר מקרוב על מה כל המהומה.

 

צלילה חופשית היא ענף ספורט אתגרי ייחודי, בו מהווים האדרנלין וההתרגשות את האויבים הגדולים ביותר שלנו. הצלילה מתבצעת ללא ציוד עזר לנשימה ובנשימה עצורה - הצולל שואף אוויר מלוא ריאותיו ומנסה לעבור את המרחק האנכי או האופקי הגדול ביותר בנשימה אחת. נשמע מטורף? בניגוד לדעה הרווחת, צלילה חופשית היא ספורט בטוח בהרבה מצלילת מיכלים (שם נושם הצולל אוויר דחוס מתחת לפני המים וחשוף יותר לתקלות בציוד), כל עוד הוא מבוצע בצורה נכונה.

 

דן זלגלר, מנהלו של בית הספר 'אפנאה' לצלילה חופשית והמדריך שלנו בקורס, אומר שלפני שנתחיל בלימודים התיאורטיים עלינו לעבור על מספר מסמכים בירוקרטים. הוא מגיש לנו חוברת דקה, עם הכותרת "שחרור מאחריות במקרה של מוות". מעודד.

 

"הסכנה העיקרית בצלילה חופשית היא אובדן הכרה מתחת לפני המים, עקב ירידה חדה בריכוז החמצן בריאותיו של הצולל במטרים האחרונים לפני פני המים - מצב שזכה לכינוי 'עלפון מים רדודים'. קיימים נהלי בטיחות רבים המסייעים במזעור הסיכונים למיקרה של עלפון כזה, אבל הבנה ויישום של הכללים האלו דורשים הבנה של פיסיולוגיית הגוף בזמן הצלילה". דן מוסיף שהכלל החשוב מכולם הוא "לעולם לא לעסוק בצלילה חופשית לבד".

 

"חשוב להבין שצלילה חופשית היא לא ספורט שאפשר ללמוד לבד", הוא עונה. "תהליך הלימוד משתנה מאד מאדם לאדם. חוסר הבנה של הפיסיולוגיה והפסיכולוגיה של הגוף בתנאי צלילה חופשית יכול להוביל להתנהגות לא נכונה במים, ולכניסה למצב שאין ממנו חזרה. אפשר להקביל את זה לטיפוס על הרים: כל אחד יכול לעשות את זה, אבל טעות קטנה עשויה גם להיות פטאלית."

 

אחרי מספר דקות של תרגול נשימה סרעפתית פנינו ללוח, שם הוסבר לנו על הסכנות שבמתיחת גבול היכולת וכיצד נוכל לזהות – אצלנו ואצל הפרטנר שלנו לצלילה - סימנים מקדימים וקריטיים לטביעה. אחרי שלוש שעות בהן לא ראינו מים ורק דיברנו עליהם, אנחנו לובשים את חליפות הצלילה, סנפירים, מסיכות ושנורקלים ונכנסים למים, לנקודת הצלילה.

 

התחלנו בתרגול של העמקות, תוך הקפדה על שימוש בכלים שרכשנו מוקדם יותר על החוף. לאחר תרגולי הצלה של בן הזוג במקרה של עלפון, שיחקנו קצת משחקי מים בעומק של מינוס 10 מטר, כדי שנרגיש יותר בנוח לקראת מה שעומד לבוא.

 

השלב הבא הוא העמקה למינוס 20 מטר, שתסמיך אותנו ע"פ התקנים הבינלאומיים לצוללים חופשיים. כאן עצר דן את השעשוע והורה לנו להתחיל להתכונן: שכבנו על המים, מחזיקים במצוף, והתחלנו לבצע נשימות עמוקות דרך השנורקל, שרק קול האוויר הנכנס ויוצא נשמע באוויר. דן סימן לי שאהיה הראשון לצלול ושאתכונן, ואני מסמן לו עם היד לאישור וממשיך לנשום עמוק, עד שאני מרגיש שנשמתי מספיק והגוף מוכן ורגוע לגמרי. אני עוזב לאט את המצוף וברגע אחד טובל את הראש במים ומטה את הגוף בזווית 90 מעלות לרגליים, ואז מרים את הרגליים וכמו משקולת, הגוף מחליק אל תוך המצולות.

 

עכשיו, כשהחבל הקשור מטרים ספורים מהקרקעית נמצא מולי, אני מושך אותו באיטיות, מטר אחר מטר, ושוקע אל תוך המעמקים של הכחול הגדול. פעימות הלב מורגשות בבירור, מאטות עם כל משיכה בחבל. אני מביט לכיוון הרגליים, אור השמש נראה כה חלש ביחס לחשיכה הסמיכה שעוטפת אותי מסביב. אני מעמיק עוד מטר ועוד אחד, עד שאני נוגע בצלחת המתכת שנמצאת מטר מקרקעית הים. אני מתהפך. דן, שהיה לצדי לאורך העמקה, מרים את ידיו ומציג בפניי את הסביבה המופלאה שנגלתה מולנו, כמנצח המגיע לשיא הסימפוניה. הוא מתקרב אליי ומציג את מד העומק, שמראה 20- מטר. עשיתי את זה, אני אומר לעצמי, בנשימה אחת.