תמיד טענתי שהצלחה בספורט תלויה קודם כל במרקם חברתי מוצלח, בהנחה שיש לקבוצה קצת כשרון, כמובן. לכן תמיד היה יתרון לקבוצות הקיבוציות על פני קבוצות מהעיר.

כאשר חברייך לקבוצה הם גם החברים שלך בחיים הלא-ספורטיביים, אתה יודע מה מרגיע אותם, מה מעצבן אותם ומה מעציב אותם. העובדה הזו מקנה לך יתרון גם על המגרש.

לשחקנים צעירים אין ביטחון על המגרש כאשר הם משחקים עם שחקנים ותיקים יותר, לפעמים. במקרים בהם השחקנים מתפקדים גם כחברים מחוץ למגרש – סוגיית חוסר הביטחון הופכת לחסרת משמעות.

 

אם תלמיד מכיתה י' הולך לשתות בירה עם תלמיד בכיתה י"ב בפאב של המתנדבים, או אם שניהם משתכרים ביחד בפורים של הקיבוץ ומסיימים את הלילה בזווית לא הגיונית על הדשא של החדר-אוכל, אז גם על המגרש לא תהיה בעיה ליודניק לצעוק על הי"בניק. ככה זה היה בקבוצת הכדורעף שאני שיחקתי בה, מנור-כברי. בקבוצה היו שחקנים מכיתה י' ועד כיתה י"ב, כולנו היינו חברים טובים ונשארנו חברים טובים גם היום. השישייה הייתה מורכבת מ – 4 שחקנים בכיתה י"ב (נועם, מיכאלי, שיבא ושניידר) ושניים בכיתה י"א (עבדכם הנאמן ותאשור העירקי), ועל הספסל היו רק חבר'ה מ-י' ו-י"א. וכולנו היינו חברים טובים, כבר אמרתי? אהה, נראה לי שכן...

 

גם במצבים של משבר ידענו לעודד אחד את השני, וידענו גם לעצבן (שזה חשוב לא פחות מאשר לעודד). ומקרה שקרה באחד המשחקים (חצי גמר ליגת העל, אנחנו מול תיכון צפית – כמובן שניצחו) ממחיש עד כמה חברות בקבוצה היא חשובה.

מיכאלי נחשב לשחקן ההתקפה מספר אחד שלנו (כך לפחות הוא טוען עד עצם היום הזה), ובמשחק חצי גמר ליגת העל בכדורעף יצא לו להנחית מול יאיר (המוסר של צפית) שאומנם היה מוסר טוב, אבל לא הבנאדם הכי גבוה בעולם וגם לא בעל ניתור של מייקל ג'ורדן (ניתור של קופסת שימורים חמוצים של בית השיטה – קטנים מאוד במקרה הטוב). בכל זאת, מיכאלי קיבל חסימה אחר חסימה מיאיר, דבר שהרגיז אותו מאוד, וגם אותי. כאשר מוסר משאיר מנחית להנחית מול חוסם אחד זה אומר שאת העבודה שלו הוא עשה, אבל כאשר המנחית מצליח להיחסם ע"י מוסר בעל ניתור של קופסת שימורים פעם אחר פעם, זה מתסכל וגם מאכזב.

 

אם היינו שחקני כדורגל, סביר להניח שהייתי צורח עליו ועושה תנועות עם הידיים כאילו אני תינוק בן 3 שטובע במים הרדודים של הבריכה. אבל כאשר אני מכיר אותו כל כך טוב אני יודע מה עלי לעשות בשביל להחזיר לו את הביטחון, ובשביל לגרום לו לשחק טוב יותר. זה היתרון של חברות מחוץ למגרש, וזה היתרון של קבוצות קיבוציות על פני קבוצות מהעיר.

 

וכך גם קבוצת הכדורסל של גליל גלבוע. נכון שלא כולם שם הם בני קיבוץ, אבל כאשר אתה מגיע לשחק בקבוצה שכזו, והופך להיות תושב בקיבוץ הרוח הקיבוצית נחה גם עלייך. במיוחד כאשר מנהל הקבוצה הוא בנאדם בשם עמית גל (קיבוץ עמיר), בנאדם שהקיבוצניקיות מטפטפת לו מהשערות שבאוזניים.

 

אפשר לראות את ההנאה במשחקים של גליל גלבוע, חבר'ה צעירים שמשחקים ביחד, מתאמנים ביחד, גרים ביחד, והופכים להיות חברים טובים גם מחוץ למגרש. אם אותם חבר'ה צעירים היו משחקים בקבוצות בעיר הם היו מתאמנים ביחד ולאחר האימון כל אחד היה הולך לדרכו. כאשר אתה חי קיבוץ, אתה חי ביחד, והמרקם החברתי הוא גורם מכריע להצלחה של הקבוצה.

לכן הייתי ממליץ לכל שחקן צעיר שמתאפשר לו, לעבור לגליל ולשחק שם. הוא גם יהיה שחקן כדורסל יותר טוב, וגם יצבור חוויות לכל החיים.

 

* הכותב הוא שחקן כדורעף בדימוס ובעליו של אתר הספורט - ישראספורט