אני לא טכנופוב, באמת שלא. יש לי סלולארי מהדור השלישי, עם מצלמה מטשטשת, נגן צווחני ואפילו משחק בעיטות לשער עם מיטב המכדררים בעולם. יש לי מצלמה דיגיטלית עם רזולוציה גבוהה, טלוויזיה עם מסך שטוח, דיסק און קי, וממיר מקליט.
אה נכון, גם יש לי מחשב, שאני יודע להשתמש בו במסגרת יכולותיי ולפי צרכיי. צרכים אלה מסתכמים בכתיבה, הורדות, שמיעת מוסיקה וגלישה חובבנית באינטרנט. מבחינתי תפקיד המחשב הוא לסייע לי בחיים, לא להיות החיים.
כבר ראיתי לא מעט קורבנות נופלים למלכודת הווירטואלית. זהו תהליך מואץ שהדרך בו היא אחת. בהתחלה הם בוחרים את ייעודם הווירטואלי, מי כמנג'ר של קבוצות ספורט דמיוניות, מי כמצביא רב השפעה שכובש את אירופה במשחקי האסטרטגיה השונים ומי כאיש עסקים יפה תואר ב"סקנדלייפ". בשלב הבא הם מתחילים לקנות לדמויות שלהם בגדים או נשקים בכסף (שהוא הדבר היחיד שלא וירטואלי) ומפה המדרון תלול ועלול להביא אותם להשמעת משפטים כמו "הבעיה היא אצלך כי המציאות היא האסקפיזם האמיתי".
מהסיבות האלה ועוד רבות שיפורטו בהמשך, אני מקפיד להדוף בנחישות את ההתקפות חסרות התקדים שסופג האי מייל שלי בשנתיים האחרונות. אני מדבר כמובן על התקפות ה"חברים" של "פייסבוק".
פייסבוק מוגדרת כרשת חברתית וככזו מטרתה העיקרית היא לסייע למשתמש ליצור או לחדש קשרים עם חברים אחרים ברשת, או במילים אחרות לחשוף את פרטי המשתמש למיליוני אנשים ולהציף אותו בהצעות חברות מטיפוסים שייתכן שהוא כבר סירב להצעות חברות שלהם בעולם האמיתי. לפיכך, החלטתי לעמוד בפרץ ולשלוח את הצעות החברות הוירטואליות למושבת העונשין של סל המחזור, בתקווה שיבינו שבכל מה שנוגע למחשב אני ממש הארד טו גט.
אמור לי מי הם "חבריך" ואומר לך מי אתה
היה זה יום חורף גשום כאשר פגשתי את אחד מחבריי, "מה קורה?" עלצתי כלפיו, אך מיד הבחנתי שמשהו אינו כשורה. "אתה לא מתבייש לפנות אלי אחרי שדחית אותי ככה?", שאל בקול מלא עלבון, "מה זאת אומרת?", ניסיתי לפשפש בזיכרוני במטרה לאתר את מקור המשבר. "אתה יודע טוב מאוד", הקשה. "אני ממש לא יודע", התעצבנתי, "תגיד לי". "השם "פייסבוק" מצלצל לך מוכר? אתה דחית את הצעת החברות שלי כבר ארבע פעמים", הטיח בי בכעס. "אבל...", ניסיתי, "אנחנו כבר חברים בלי ללחוץ על כפתור". "זה לא מספיק", זעם, "למה לא רצית להיות חבר שלי בפייסבוק? לא נאה לך שיראו אותי אתך?". "זה לא אתה, זה אני", התפתלתי, "אני סנוב אינטרנט, אבל...", השתקתי מבעוד מועד את ההרצאה המתישה, "אם זה כל כך חשוב לך אני מוכן לבוא אליך שתסביר לי מה כל כך אטרקטיבי בדבר הזה". "באמת?" נצצו עיניו, "אתה תעשה את זה?". "כן", הזדקפתי, "אבל רק כי אני חבר אמיתי", לא שכחתי לשלוח עקיצה. 
"ברוך הבא לפייסבוק", הדליק את מסך המחשב כאילו היה שון קונרי לאחר הפריצה לאלקטרז. "אל תפחד, שב תשוטט קצת, תראה כמה חברים כבר יש לי". אחזתי בידיים רועדות בעכבר השחור שעבר בינינו וצללתי במנהרת הזמן, או במילותיו של אהוד בנאי "בחלומי חזרתי לבית הספר התיכון". והנה צצה מולי הילדה שיצאתי אתה שבועיים בכיתה י', בעקבותיה, עדיין אותן חברות ששכנעו אותה לזרוק אותי. המשכתי לעלעל ומצאתי את הבחור שעזב לאמריקה, מוצג בתמונה מוקף בבחורות בלבוש מינימלי, שולח הצעות חברות לכל עבר. בחלון אחר התנוססה הזמנה לכל מי שמכר מוצרים גרועים בארה"ב. ועוד הזמנה לחברות, הפעם זהו הזייניק שהלשין עלינו כששתינו בפורים, הוא עומד על הר בדרום אמריקה ושולח חידון מבצע סבתא ופרח שיגדל קצת בכל יום. "אתה רואה", חייך חברי אל מול המבט המהופנט של עיניי, "עולם ומלואו".
"אני חייב ללכת", סגרתי את החלון בבת אחת. "אבל מה קרה?", שאל מופתע מההיסטריה שאחזה בי, "זה יותר מידי בשבילי, לא סתם לא שמרתי על קשר עם האנשים האלה", גמגמתי. "נסה לגלוש עוד כמה דקות...", לא וויתר. "עוד כמה דקות, אני עלול לאתר את מנהל בית הספר ולשבור לו את כל העציצים הוירטואליים", הרמתי את קולי. "חכה", קרא אחרי, "אתה לא רוצה לראות את החווה שלי? יש לי עצי זית ורפת עצומה". "הרפת כבר מזמן רובוטית", עליתי לטון צווחני, "ואם בא לך להתעסק בעצי זית, שמעתי שחלק גדול מהם עפו בסופה ועובדי המטעים ישמחו לעזרה", טרקתי את הדלת.
יצאתי מהחדר אל הגשם המבורך ושאפתי מלוא ריאות מהאוויר הקריר שהחזיר אותי לאט לאט להווה. אז נכון, לחברה שלי יש פייסבוק וגם לרבים מחבריי, אני מודע למעלותיו הרבות ומי יודע, אולי בעתיד אשבר ואצטרף לאימפריית המיליארדים של צוקרברג. כרגע, זה פשוט נראה לי לא קשור לכלום. יכול להיות שאני המפגר פה, אבל אם זוהי המציאות תסלחו לי אם אני אמשיך לבחור באסקפיזם. מי שיש לו בעיה עם זה, יכול ללכת לחפש ת'חברים שלו.