מנחם לס הוא ראשון הכתבים הישראלים שסיקר את הספורט האמריקאי. הטורים של לס תמיד היו שנונים והשפה שבה השתמש כדי לתאר את הנעשה מעבר לים הייתה מיוחדת במינה. נקודות הפכו לחיצים, אסיסטים לבונבונים וריבאונדים לקטיפות. מעבר לעובדה שצורת כתיבתו הייתה שונה וצבעונית ביחסית לשפה היבשה ששימשה עד אז את כתבי הספורט בישראל, היא הוסיפה עוד עניין וקסם למשחקים מהליגה הטובה בעולם.
בשנות ילדותי עדיין לא היו כמעט שידורים "משם", ותיאוריו של לס היו הדרך היחידה להתעדכן בנעשה ב-NBA. היום יש אין ספור דרכים לעקוב, וכל פישר עם לפטופ (כולל מחבר הטור הזה), מרשה לעצמו להביע דעה. מנחם לס היה פורץ הדרך והוא משמש עד היום השראה לרבים מכתבי הספורט. מאז שיצא לגמלאות ו"נעלם" ממפת עיתונות הספורט (המודפסת לפחות), תמהתי לא פעם מה נעשה עם הפרופסור מאוניברסיטת אדלפי שגרם לי לגנוב את אותם עיתונים.
מנחם, חיפאי במקור, הגיע לארה"ב ב-1961 בתור סטודנט. את קריירת העיתונות התחיל בעצם לגמרי במקרה: "הלכתי למשחק של הניקס נגד הסלטיקס (של ביל ראסל ובוב קוזי), התאהבתי באווירה שהייתה שם והחלטתי לכתוב על זה. שלחתי את המאמר לעיתון "חדשות הספורט" וכעבור שלושה שבועות הוא פורסם תחת השם "כדורסל מעולם אחר". נכתב שם שהוא "מאת כתבינו בארה"ב מנחם לס". למעשה ככה התחלתי את הקריירה העיתונאית שלי בלי שאף אחד דיבר איתי ובלי שסגרו איתי איזשהו חוזה.
איך התפתח סגנון הכתיבה הייחודי שלך?
מנחם: "כמובן שהושפעתי מאד מהכתבים האמריקאים. בנוסף, היה לי פשוט משעמם לכתוב כל פעם נקודות, אסיסטים וריבאונדים אז התחלתי לגוון"...
איזה מפגשים עם ספורטאים זכורים לך במיוחד?
"מכבי ת"א שיחקה מול הלייקרס ואחרי המשחק ראיינתי את מג'יק ג'ונסון. פתאום התחלפו היוצרות ובמקום שאני אראיין אותו הוא התחיל לראיין אותי. ישבנו כשעתיים והוא שאל אותי אין ספור שאלות על ישראל ועל המזרח התיכון. מפגש נוסף שזכור לי היה עם ווילט צ'מברליין, נכחתי במשחק בו הוא קלע 100 נקודות וראיינתי אותו לאחר מכן. עוד ספורטאי שהיה לי איתו מפגש מיוחד הוא מוחמד עלי. לראשונה ראיינתי אותו כשעוד קראו לו קסיוס קליי בלואיו ויל, מיד אחרי שזכה באולימפיאדת רומא במדליית הזהב במשקל כבד. היו לי עוד מספר ראיונות איתו, בהם גם הוא שאל אותי הרבה שאלות על ישראל. לאחר מכן, בכל מסיבת עיתונאים שבה ראה אותי, הוא היה קורא לי 'החבר שלי מהמזרח התיכון'".
 |
| חבר של מנחם מארה"ב |
איך אתה משווה את הליגה של היום לתקופה של מג'יק לארי ומייקל?
"היום יש כמעט פי שתיים קבוצות ממה שהיה אז. יש הרבה יותר שחקנים מוכשרים, אבל הם פשוט פזורים ביותר קבוצות. לכן הרמה הכללית של הקבוצות ירודה יותר. המשחק היום הוא הרבה יותר פיזי ואינדיבידואלי ושחקנים עובדים פחות על היכולות האישיות הבסיסיות. המשחק בתקופה ההיא היה יותר קבוצתי ויותר יפה לעין. כמו שאמרתי יש היום לדעתי משהו כמו 30-40 שחקנים טובים שזה הרבה יותר ממה שהיה אז אבל שחקנים כמו מייקל מג'יק ולארי אין היום".
אם אתה צריך לבנות קבוצה מאפס היום, איזה שני שחקנים אתה לוקח להיות?
"דוויט הווארד ולברון ג'יימס. את הווארד מכיוון ש-"אי אפשר ללמד גודל". אין שחקנים בגודל הזה עם יכולות כאלו, במיוחד אחרי שהוא עבד בקיץ עם האקים אלוג'ואן על הפן ההתקפי של המשחק שלו. לברון עדיף מבחינתי על קובי ברייאנט מכיוון שלקובי נשארה אולי עוד עונה טובה אחת וללברון עוד שש או שבע לפחות".
איזו קבוצות ייפגשו בגמרים האזוריים השנה ומי תיקח את האליפות בסופו של דבר?
"אני היחיד המאמין שמיאמי תלך עד הסוף. לדעתי הם ינצחו את שיקגו בגמר המזרח ובגמר יגברו על הלייקרס שיעברו את סן אנטוניו בגמר המערב. עד לפני מספר שבועות חשבתי שסן אנטוניו יהיו בגמר, אבל לפני כמה ימים ראיתי אותם ולדעתי הרקורד שלהם טוב יותר ממה שהם באמת. הכוכבים שם מזדקנים ביחד ולא נראה שיהיה להם אוויר עד סוף הפליי-אוף".
לקינוח, זרוק כמה שאלות לעכברי ה-NBA בשביל ימים עברו....
"שאלה ראשונה- היה משחק שבו חצי מהזמן השופטים לא היו על המגרש. מי שיחק ומתי?
שאלה שנייה- מי היה בעל הקבוצה הראשון שנתן לשחקן שחור לשחק אצלו במועדון"?
מנחם לס, "הולי-לנד" בפי כוכבי הספורט האמריקאי, הוא באמת אגדת עיתונות. אי-אפשר לדבר על סיקור הספורט האמריקאי בכלל וליגת ה-NBA בפרט, בלי להזכיר את שמו ואת השפה שהמציא. אז תודה למנחם, ושנזכה כולנו לעוד הרבה חיצים ובונבונים.
מתוך הרגעים בקטע הבא, בכמה ישב מר לס ביציע העיתונאים?