אף פעם לא טרחו ממש להבהיר לי שבחוץ זה לא כמו בפנים.

נולדתי לתוך קיבוץ, ולתוכו גדלתי. ילדות הכי מתוקה שיש. הכי ארטיקים בצהריים של שישי כשקיץ וקרמבו כשחורף. הייתי משוכנעת, כמובן - שככה זה בכל העולם. שזה רגיל ללכת יחפה גם מחוץ לבית ולרוץ מצל לצל בגלל ששורף ברגליים. בשבילי זה היה קונצנזוס. היום, המונח הנכון יותר לתאר זאת הוא "בועה".

 

 

 

 

הבועה הזאת, שליוותה אותי עד גיל 18 פלוס-מינוס, הייתה כל-כך מובנת מאליה שבחיים לא הייתי מעלה על הדעת משהו אחר. הרי בכלל לא הכרתי את המשהו האחר הזה: כל המשפחה שלי חייתה בקיבוץ. לנסוע לעיר הגדולה באר-שבע היה בשבילי כמו פרס, שהייתי מחכה לו בקוצר רוח, וגם באר-שבע עצמה, כעיר, הייתה בעיניי משהו אבסטרקטי לגמרי. הייתי בטוחה שכל מי שנמצא שם חוזר בלילה להשכבה בקיבוץ שלו. בקיצור - "אין מקום אחר".

 

גם בספרים שאהבתי לקרוא בתור ילדה לא הייתה שום רמיזה לגבי צורת חיים אחרת. הרי פלוטו הוא כלבלב מקיבוץ מגידו, ואופיר הוביל את כל הקבוצה שלו בתוך הקיבוץ כדי לחפש תירס חם. שבעה ילדים מפעוטון "זית" יצאו לטיול בקיבוץ ומצאו שבעה מסמרים ואפילו תמר גל הידועה מ"דפי תמר" וציון מ"אל עצמי" לא הפסיקו לקשקש ביומנים שלהם על חוויותיהם כקיבוצניקים. הדבר היחיד שהעלה אצלי תהיות היה בספר "עליקמא": הוא היה ילד שחור (למרות שבספר אמרו רק "שחרחר"), מה שהביא אותי למסקנה שכנראה אבא שלו שנולד בקיבוץ - התחתן עם מתנדבת.

 

תמיד היה לי לו"ז צפוף וידוע מראש: קמים בבוקר בגן, נמצאים בגן כל היום, אח"כ מנוחה (לימים היא תיהפך ל'שנ"צ'), ובהקמה קמים, אוכלים ארוחת ארבע והולכים לכמה שעות הביתה, עד ההשכבה.

הייתי משוכנעת שהלקסיקון הקיבוצי הוא המילון השגור בפי כל עם ישראל: הרי את כל הילדות שבעולם אבא "משכיב" בשעה שהולכים לישון, ואין אחד שלא אוכל מרק מ"פינכה" או שם "סימון" של "טרמופץ'" עם המספר שלו על כל בגד חדש שהוא קונה.

 

גם במוזיקה התחלתי להתעניין מהר מאוד, ואותו קונצנזוס הביא אותי להאמין לחלוטין שכ-ו-ל-ם כאן בארץ אוהבים את יהודית רביץ, מאיר אריאל, גידי גוב, אריק ושלום (ש"מדבר אנגלית- כמו שבקיבוווץ"). לא כל-כך הצלחתי להבין למה חיים משה או שימי תבורי, למשל, ממשיכים להוציא תקליטים (עד היום אני די תמהה לגבי שימי תבורי, אבל זו כבר סוגיה ליום אחר).

 

החינוך השוויוני בין בן לבת היה גם הוא מבחינתי האפשרות היחידה לחנך ילד. כתוצאה מהמתנה הזאת, אני יודעת היום לתקן פנצ'ר באופניים, לזהות ולהשתמש במברג פיליפס ואת כל החוקים למשחק סטנגה איכותי ברחבה של החדר-אוכל. כמו השוויון המיני אליו נחשפתי, כמוהו גם השוויון העדתי: אף-פעם לא היה לי מושג שיש הבדל בין אשכנזי לספרדי, והאמת היא שלא ידעתי בכלל שיש תחושת קיפוח כזו, שהרי בקיבוץ כולם שווים.

 

ואז זה התפוצץ...

בשביעי לנובמבר אלפיים ואחת נקראתי לשרת

את המדינה, לרוץ בג'בלאות ולהגן על אזרחינו.

כבר מהבקו"ם הבנתי שיש כאן משהו מסריח.

את השירה של שרית חדד שבקעה מכל משרד

הסברתי לעצמי כטעם רע ולא מוסבר של כמה

חבר'ה, אבל ההלם הרציני לא איחר לבוא.

מסתבר שמכל הבנות מסביבי היתה רק עוד

קיבוצניקית אחת- כל השאר הגיעו עם פרנץ' צרפתי

ואיפור וכמובן פן, שעד לאותו רגע היה בעיניי טרנד

ששמור לסבתות בלבד. כשישבתי איתן בערב

לשיר, התברר גודלו של הפער. הן הכירו את כל

המילים לשירים של איל גולן וזהר ארגוב, וכשהעזתי

לעשות סוויץ' קטן ולשיר את "נשל הנחש",

אמרו לי שאלו השירים ש"ההורים שלנו שומעים".

 

 

 

גיליתי שכל אחת נושאת איתה ראי קטן ופינצטה לעיתות משבר, פצירה ותהילים. כשאמרו לי שאני אחראית לכתוב רשימת תורנויות, האשימו אותי שאני גזענית ושדפקתי את השחורים עם תורנויות השירותים. ערב אחד גיליתי שכל הבנות שהתקלחו לפני התקלחו בחושך, כי אין נורה במקלחת. כשהחלפתי את הנורה, כולן היו בשוק שאני יודעת איך לעשות את זה.

בערך שנה לקח לי לקלוט למה כולם מנשקים את המשקוף בכניסה לכל מקום, שלא נדבר על הבס"ד המתנוסס לו מימין של כל פתק, ועל ההפסד העצום של אלו שלא אוכלים סנדביץ' עם מיונז, גבנ"צ ופסטרמה.

 

כיום אני "בחוץ". אני סטודנטית בעיר הגדולה, שוכרת כאן דירה ואפילו למדתי מה זה "ארנונה" כדי שאני אוכל לשלם אותה. אמנם מופתעת כל פעם מחדש מהמחירים הגרנדיוזים של מצרכים (שלא נדבר על זה שזה לא 'חופשי'...) אבל בגדול הצלחתי להיטמע כאן פחות או יותר. למרות זאת, הקיבוץ יישאר בשבילי תמיד אי קטן של שפיות לסופ"ש. לחזור ללכת יחפה בשבילים, לדבר בשפת המקום, קצת "להתעדכן" באינפורמציה השוטפת והכי חשוב - לעצור ל-48 שעות את ההצגה.