הסיבה לשמה התכנסנו: מחקר חדש של הרשות הלאומית למלחמה בסמים מבשר על שיא קיבוצניקי חדש ולא הכי חיובי. צעירים בקיבוצים, כך לפי הסקר, משתמשים במריחואנה וחשיש פי ארבע מבני גילם בעיר- 40% מהקיבוצניקים מעשנים, לעומת 8.5% מהצעירים מהישובים העירוניים. מהסקר עולה גם כי בקיבוצים משתמשים בסמים פי שתיים יותר מאשר במושבים.
נתונים נוספים מעניינים מהסקר:
מי שמטייל יותר, מעשן יותר- 70% מצעירי הקיבוצים ששהו בטיול תרמילאים בחו"ל מעל חצי שנה דיווחו על שימוש בסמים, לעומת רק 32% מאלה שטיילו פחות משלושה חודשים.
הקיבוצניקים של היום מעשנים יותר מהקיבוצניקים של 93'- בשנת 93' שללו את השימוש בסמים 60% מהנשאלים בסקר, לעומת 24% ששללו אותם בסקר העכשווי.
היום מציעים לך יותר- לפני עשר שנים 40% מהנשאלים סיפרו שמעולם לא הציעו להם סמים, ואילו בסקר העכשווי סיפרו רק 20% שלא נתקלו אף פעם במישהו שהציע להם.
לרגל הבשורות הקשות מצאנו סטלן לשעבר שהיה מוכן לחלוק את סיפורו. אז אומרים שהיה פה שמח, אבל מה נשאר מכל זה?
רן מאייר
אם חשבתם שתקראו כאן איזה טקסט צדקני נגד השימוש בסמים בנוסח "אני היי בנטורל", אז... לא יודע. נראה מה יצא בסוף. אני לא הולך להיות בעד או נגד, אני הולך להגדיר את חווית נטילת הסמים, לאפיין אותה ולסכם אותה.
שבע שנים, פחות או יותר. זה הזמן שאותו ביליתי מסטול בחיי. מה זה מסטול? מעשן כל יום כמעט, לפעמים כמה שאכטות, לפעמים כמה ג'וינטים.
זה התחיל בגואטמלה ונגמר כשנהייתי כמעט בן 30, כשכבר לא נהניתי מזה, ובדרך זה היה חלק מחיי בתל אביב, בקיבוץ, בשבתות, באמצע שבוע, בלימודים, בהכל. מה שאהבתי בזה זה לשמוע טראנס ולהרגיש מעיינות אושר מתפוצצים לי בראש (מדובר רק על חומרים קלים, לצורך הסרת ספק) ובכל הגוף, מה ששנאתי זה להיות לחוץ על חומר ברמה מטורפת. כשהיה לי - הייתי רגוע. כשלא היה - הייתי מוכן להיות נחמד לאנשים שאני לא אוהב רק כדי לקבל את העשן המתוק. ג'אנקי.
אחרי הצבא דווקא די נגעלתי מהקטע של החבר'ה בקיבוץ שמעשנים את עצמם לדעת כל ערב.
חצי שנה בטיול החזקתי מעמד בלי לגעת ובלי אפילו לדעת שזה קייים סביבי, ואז הכרתי את ערן,
סטלן כבד מתל אביב, וקנינו בשותפות איזה רבע קילו גראס. שלושה שבועות אחר כך התעוררנו מחלום וגילינו שעברו עלינו הימים הכי מטורפים ומדהימים שחווינו.
חזרתי לארץ, והקיבוץ חיכה לי כמו ביצת סמים חמימה לסטלן המתחיל. כל ערב, בכל אמצעי שהיה, היינו מעשנים - עם פילטר, בלי פילטר, בבאנגים, בדליים, מה לא. זה התחבר גם לליין מסיבות טבע מטורפות שהחבר'ה אירגנו, ועשו בהן כסף לא רק ממכירת כרטיסים.
יום אחד שני המארגנים הראשיים, בני כיתה שלי, נעצרו. משפט, עדויות, עונש של שנה מאסר. לא נעים. אבל המשכנו, קצת יותר ברגוע, וכבר היינו בני 25. כבר היה ברור שכולנו חזק בעניין: חוזרים מהעבודה, מעשנים עד שנופלים, וכל יום ככה וחוזר חלילה. כמה חבר'ה התחילו להלחץ שלא יהיה לנו על מה לדבר אם לא נהיה מסטולים. אבל זה נתן כוח ואושר, והשתלב טוב עם חקלאות. מי שכיבד את עצמו גם גידל עציץ או ערוגה בשדה.
תרבות הסמים: קערה על השולחן בבית, נייר גלגול, כרטיסי ביקור גזורים, ערוץ טבע בטלויזיה, מנצ'יזים. סטלנים. מדי פעם מישהו היה נגעל מעצמו ומפסיק. אחרי יומיים היה חוזר על ארבע.
פתאום לחבר'ה היו בנות זוג. אחד אחד נעלמו מהדירה. אחרי שנה שנתיים נותרנו שלושה-ארבעה. בסוף נשארתי לבד, וגם אני יצאתי מזה איכשהו. נראה לי. כבר שנה כמעט שלא נגעתי. נגעל מעצמי קצת. הרבה ימים עברו כשאני בעצם לא זוכר מה עשיתי בהם. נראה לי שגם נפגע לי הריכוז. הווי חבר'ה לא נשאר מזה, כי לא מדברים על זה וגם לא כל כך זוכרים מה קרה כשהיינו מעושנים. תכל'ס- ימים אבודים.
שבע שנים.