לחג העומר, הנחוג בקיבוץ רמת יוחנן, יצאו מוניטין בכל קצווי תבל. שירו של מתתיהו שלם, "שיבולת בשדה", המהווה את לב הטקס, התפרסם מאוד וזכה לביצועים רבים, ביניהם על ידי מרים מקבה והארי בלפונטה.במלאת עשור למדינת ישראל, הועלתה מסכת העומר על ידי חברי הקיבוץ וילדיו בפני עם רב באצטדיון יד אליעזר בחיפה. בשורה הראשונה ישבו המכובדים, וביניהם בן גוריון, שרת, אבא חושי, הרצפלד, גולדה ועוד רבים וטובים. אחד הקטעים המלהיבים בטקס הייתה דבקה קצבית לצלילי הזמר "הן ירונן", גם הוא פרי יצירתו של מתתיהו.
הן ירונן ברמת יוחנן. צילום: יואב כרמון
חמש שורות של גברים עלו על הבמה, לפי הגיל, החל מן הוותיקים, דרך הבחורים והנערים ועד לשורה שלנו - שורת הילדים (היינו כבני עשר).
באמצע הריקוד הסוער דרכתי בטעות על כף רגלו היחפה של בנצי, בן כיתתי. בנצי לא היסס כלל, הסתובב והחזיר לי בעיטה חזקה. גם אני לא פראייר, וכמובן, לא נשארתי חייב. בקיצור, התחלנו ללכת מכות באמצע הבמה, לנוכח עיניהם הפעורות של כל גדולי האומה. הריקוד הופסק והגדולים באו והפרידו בינינו. בזווית עיני ראיתי את בן גוריון מותח את צווארו לעברנו, שערו האגדי מתבדר ברוח ועל פניו מרוח חיוך גדול.
אבל לא על זה רציתי לספר לכם. מסמר הטקס, כפי שציינתי, הוא ריקוד "שיבולת בשדה". הגברים, שזה עתה סיימו להניף את חרמשם בקמה, והעלמות, שזה עתה סיימו לאלם את האלומות, מתייצבים על הבמה זוגות זוגות ועל פי הכוריאוגרפיה המונומנטלית של לאה ברגשטיין רוקדים מסביב לטנא.
אבל לפני שהם קוצרים ומאלמים ורוקדים, מתחבאים הזוגות בעורף הבמה בתוך השיבולים הגבוהות. ממש ברגע שבו נושקת השמש לים, מכריז הקריין מעל למגדל המעוטר: "הנה הגיעה העת להניף החרמש בקמה ... ופני הקוצרים טרם ייראו...". זהו רגע השיא של הטקס כולו. הקהל ממתין במתח הולך וגובר. המקהלה מנסה לשדל את הקוצרים ואת המאלמות לצאת ממקום מחבואם, ושרה: "בוא... בוא נא הקוצר, הן רד היום, נטו צללים, שקעה כבר שמש בהרים ... ".
הקוצרים אינם מתרצים, והמקהלה ממשיכה ביתר עוז: "בא השמש בא בא, עת לקצור!", והקהל הישוב על ערימות הקש והפלטפורמות מחזיק ומחרה אחריה: "בא השמש בא ... עת לקצור!!!".
בקטע הזה אמורים הקוצרים להתרצות. ראש
הקוצרים מזדקף ממקום המחבוא עם חרמשו
המעוטר בסרטי צבעונין, והוא מוליך את קבוצת
הרוקדים אל הבמה, על רקע שירה אדירה של
"שיבולת בשדה...".
אלא שבאותה שנה חל שיבוש. הקריין הקריא,
המקהלה שרה, הקהל ענה - ופני הקוצרים אכן
לא נראו. גלגל השמש כבר טבל ושקע בים, המקהלה
הנבוכה פצחה בשנית ב"שיבולת" ו... כלום.
המקהלה נדמה. הקהל דמם. ציפור לא צייצה. מנהל
הטקס, המנצח על המקהלה, נטש את מקומו על
הבמה והחל דוהר לעבר השדה על מנת לברר את
פשר התקלה. תחושה של אסון הייתה תלויה באוויר... צילום: יואב כרמון
והנה, ממש כאשר נדמה היה שכלו כל הקצין, הזדקף לפתע יורם, הקוצר המוביל, מתוך השיבולים, ומייד אחריו צצה גם שולה, המאלמת הראשית, אניצי שיבולים פורחים בשערה, לחייה בוערות, "ושתי עיניה מספרות עליה שהיא באה מאהבה".
סוף טוב - הכול טוב. השיבולים נקצרו, המאלמות אילמו, הריקוד נרקד, הטנא הונף לעיני הקהל - תם הטקס. בשנה הבאה כבר זרם הכול למישרין. יורם הזדקף מן הקמה בדיוק בעיתוי הנכון. בת זוגו לריקוד באותה השנה לא הייתה שולה. החליפה אותה אחת הבנות מחברת הנוער.
הפעם התבוננה שולה בטקס מצד הקהל, לחייה פורחות באודם השקיעה, ואל חזה צמוד עוללה בן שלושת החודשים.