"לא יכול להיות שאמרתי את זה עכשיו", תפסתי את עצמי שנייה אחרי שהמשפט השתחרר מפי לאוויר העולם. תמיד חשבתי, שהתבגרותי תבוא לידי ביטוי באמצעות סממנים פיזיים גלויים לעין, כמו שערות שצונחות לכיור בבוקר, שיבה שמבצבצת לפתע או איזו כרס קטנה שבוקעת ללא התרעה. אך ברגע הזה, כשראיתי את חברי החייל באמצע השבוע בבית, ויריתי את השאלה - "מה, סגרו את הצבא?" - הבנתי שאם אני לא אתפוס את עצמי עכשיו אני עלול להיכנס לשביל תלול, שמתחיל בשאלה קטנה ולכאורה לא מזיקה, אך אם לא יורדים ממנו בזמן הוא עלול להוביל עד למק"א ("ממורמר קיבוצי אבסלוטי"), קודש הקודשים של הטרחנות הקיבוצית.

 

המסע יכול לקרות לכל קיבוצניק, אפילו אם אתה אחד שלועג לזרם המרכזי הקיבוצי, מגיע לפאב על בסיס שבועי, ובאופן כללי חושב שלעולם לא תהיה אחד מאלה. אך בצורה כמעט בלתי מורגשת משהו מתחיל להשתנות. המוזיקה בפאב נשמעת חזקה וחדישה מדי, הסיגריות קצת חונקות, ובזמן האחרון החלפת את הגולדסטאר ביין אדום. יום למחרת בחדר האוכל המפולת מחריפה. "תראו אותו", אתה מוצא את עצמך מצביע על בחור שהולך עם כובע לא שגרתי, "מה זה, פורים הגיע?" יותר מאוחר, כשאתה מוזמן לקפה אצל חבר שזה עתה התחיל ללמוד מקצוע "לא פרקטי", מתעורר כוח נסתר שדוחק בך להגיב, והמילים יוצאות מפיך מאליהן: "ואו, פילוסופיה וספרות בבלית, נשמע מעניין... אז מה עושים עם זה אחר כך?"

 

זהו, עברת את הגבול, התחלת במסע. הזמן חולף והתופעות מתעצמות. אומנם אתה עוד מרשה לעצמך להשתחרר לפעמים, אפילו בפורים האחרון הקפצת טקילה עם החבר'ה וסיימת בהקאה בשיחים, אך כשתראה ילדים רצים בחדר האוכל, אתה תשגר לעברם את המבט החמוץ ותפטיר, כאילו לעצמך, "מה יהיה? כל כך הרבה אנשים עובדים בחינוך, ואף אחד לא יכול להסביר לילדים שחדר האוכל זה לא מגרש משחקים?" אתה גם "לא רוצה לחטט", אבל פתאום נורא דחוף לך לדעת אם הבחור הצעיר שלא התגלח כבר שלושה ימים מגדל זקן, או אם המתנדבת החדשה שכחה ללבוש מכנסיים מעל התחתונים. המסע מתקדם והמרחק מהבית כה רב, עד שאתה כבר לא רואה את עצמך אלא רק אנשים אחרים. "ההוא מושחת", "ההיא לא עבדה יום בחיים שלה" ו"הקטן של... הוא הומו, הרי יש לו עגיל באוזן". ככל שההערות מתרבות, אתה רוצה להעיר עוד. לאט, לאט אתה משלים עם המצב ועם האמת, וגם די מרוצה מזה.

 

כיום מותר לך לעשות כמעט הכול בלי להתייחס לשום קוד אתי של התנהגות בין בני אדם. אתה יכול לצפור בפראות אם מישהו חוסם לך את הדרך, להסתער בחמת זעם על חוצפנים שקוטפים מעצי הפרי "שלך" ולהפחיד ילדים שמשחקים כדורגל על הדשא בין שתיים לארבע. עכשיו כבר אין ספק, הגעת לשערי מק"א ואתה בשל להישבע אמונים. אז כשה"חוכמולוג שהבריז מגיוס בכותנה בכיתה ז'" מעז להגיב בחוצפה להערתך הבונה על כך, "שהשיער שלו נראה כמו שיח שהפרזיטים מהנוי התעצלו לגזום", אתה נמתח בגאווה, מצמיד את יד ימינך לחזה ושואג במלוא גרון את שבועת העולמים שממנה אין עוד דרך חזרה: "אתם הצעירים, אין לכם כבוד לכלום..."