ישבו שפן הסלע והצבי
תחת עץ שיזף שופע פרי,
סביבם גינות ושיחים ירוקים
בתיהם מלאים שמחת ילדים,
צלחתם מלאה ובטנם עוד יותר
ואת המסורת ניסו לשמר.
קיטר השפן מלוא הפה ואמר:
"עם כזה מצב לא נגיע למחר!
הכל יהיה טוב כשנחליף המצביא!"
לזאת כך השיב חברו הצבי:
"הבעיה אינה באריה שבראש,
אלא באי-אחיזה בפטיש ובמכוש!
את התלונות נפנה כלפי עצמנו
ותראה מה יפים יהיו חיינו:
העצים יניבו פרי משובח,
כל אחד יהפוך לסוחר ממולח,
היער יגדל, הגורים לא יברחו,
ומאורות חדשות בכל פינה ייבנו".
את אמרות הצבי ביטל השפן
והשיב במילים הרשומות כאן:
"עד שיחול פה שינוי, ולו הקטן שבקטנים,
לכל אחד מגורי יהיו כבר נינים!
פעם היער סיפק את צרכי - כעת הכל עליי...
סכסוכים בין האריה ושאר ה"מבינים"
לבין החיות, 'האנשים הקטנים'."
ויאמר הצבי לשפן לאמור:
"הרוצה אתה את היער לגמור?!
המעש מתחיל וה"פקה פקה" נגמר.
לא קשור ל"מצב" ולמה שנאמר!
השינוי יבוא מאיתנו תושבי היער
נעבוד - וקשה! ונצמצם את הפער!"
להיות שפן זה קל, פסימי תמיד
אבל את האמת בפרצוף יש להגיד:
בסך הכל היער יפה ומטופח,
יש לנו בית ולא נגור בפח,
אנחנו בריאים וצומחים פה פירות
יש לנו יותר מלרוב הבריות.
אז בואו נלמד להסתפק במה שיש,
נפסיק להושיט היד וכל הזמן לבקש,
אתן מעצמי כמה שאפשר,
ואצפה ממך שתעשה אותו דבר.
נחייה פה ביחד באחווה,
ונדע להגיע אל השלווה,
בתקווה שתהיה זאת באמת שנה טובה.
יש אור בקצה היער. צילום: יואב כרמון