הרבה גולדסטאר זרם בברזים מאז הימים שבהם היו הפאבים הקיבוציים נחלתם הבלעדית של שיכורים מקומיים, של מתנדבות צהובות שיער, של ברמנים בהתנדבות ושל שלושה כלבים שמצאו מסתור מהגשם. היציאה ההמונית מהמקלטים אפופי הראדון, העשן והנפאס, שבהם היו ממוקמים הפאבים הקיבוציים במשך שנים ארוכות, והמעבר ללול/אסם/אורווה/מחסן שאפיין את מסבאות הקיבוצים של שנות התשעים, קיבל בעשור הראשון של המילניום דחיפה מהרוחות הקפיטליסטיות המנשבות על התנועה הקיבוצית. תוך זמן מועט הפכו המקומות - שעד לא מזמן הכילו שלושה סוגי

 

משקאות, מערכת מאולתרת, ספות מתקלפות ובייגלה שנשאר מערב תרבות - למוקדי בילוי מושקעים - בר עשיר, רהיטים מהודרים, מערכות שמע מתוחכמות, מטבח מגוון וקופה רושמת. עכשיו, רגע אחרי פתיחתו של עשור חדש, זו הזדמנות מצוינת לבקר בשלושה פאבים כאלה ולראות מה חדש תחת האסבסט.

 

אלה רק דוגמאות בודדות; בכל רחבי הארץ ניתן למצוא את הפאבים הקיבוציים. הם משגשגים בכל פינה, ואף על פי שהמתנדבות כבר לא עושות עיניים לפלחים על הבר ומדי פעם נכנסים אליהם, רחמנא לצלן, עירונים, הם הצליחו להמציא את עצמם מחדש ולהוכיח שבתחומים מסוימים יכולים הקיבוצים לספק תו תקן של איכות גם בסיומו של העשור הראשון של שנות ה-2000.

 

 

פאב "הבאר" בקיבוץ צאלים עבר בדיוק את

האבולוציה המדוברת. "הפאב הוקם בסוף שנות

ה-90", מספר מנהל המקום, אודי ברק, "הפאב

המקורי היה במקלט, והמקום כבר נהיה צפוף ודחוס,

אז הצעירים התגייסו מדי אחר צהריים, ובהדרכתו של

נגר הקיבוץ בנו באסם הישן דיסקוטק יותר גדול

לשימוש מקומי".

                                                                                                                                                        ברי סחרוב בצאלים

 

מה נשתנה? בשנים הראשונות שימש המקום כפאב קיבוצי לכל דבר, שנפתח בימי שלישי כפאב ובימי שישי כדיסקוטק לבני הקיבוץ ולאורחיהם. ב-2003 נכנסו לעבוד שם אודי ואביו צביקה, והחלו לפתוח את המקום באופן מסחרי על בסיס יומיומי במהלך השבוע, בעוד שבימי שישי נותר המקום כפי שהיה, ועד היום משמש כדיסקו מקומי.

גם מבחינת בעלות נותר הפאב באחריות הקיבוץ השיתופי, וכל העובדים בו הם מקומיים שמתוגמלים בימי עבודה. אך מה שהתחיל מיוזמה ברוכה, שמטרתה הראשונית לספק לחיילים ולמילואימניקים מבסיס צאלים הסמוך הזדמנות להתאוורר קצת ולהטביע את יגונם בטיפה המרה, הפך במהרה לאייקון תרבות ידוע, שמושך אליו אמנים מגוונים וקהל מכל רחבי הארץ, וזאת בזכות ההופעות החיות שמתקיימות פה מדי שבועיים בימי חמישי.

"אנחנו חיים באזור די מרוחק, וכשהתחלנו להביא הופעות זה נתן מענה להרבה מתושבי האזור, שלפני זה לא יכלו לחוות הופעות חיות ליד הבית", מסביר אודי. הריחוק הגיאוגרפי, הקהל הצמא למוזיקה, אווירת הנגב הייחודית והקשרים שנרקמו עם אמנים מובילים בארץ – כל אלה הפכו את ה"באר" לשם דבר בעולם המוזיקה המקומי, וכבר שבע שנים מגיעות לשם מיטב ההופעות.

 

מה נשמע? אז כפי שבוודאי הבנתם, המוזיקה החיה היא הדובדבן שבקצפת פאב "הבאר". מבחינת הסגנון, יצא שמו של קיבוץ צאלים כבירת מוזיקת הרגאיי בישראל, ומדי שנה נערך בקיבוץ פסטיבל גדול בז'אנר מוזיקלי זה. גם בתחום ההופעות החיות יש עדיפות לרגאיי, אבל גם מקומם של סגנונות מוזיקליים נוספים לא נפקד. "לפעמים יש אצלנו הופעות ממש נדירות", משוויץ אודי, "לדוגמה הבלקן ביט-בוקס, שמופיעים בארץ לעתים רחוקות ובמקומות גדולים, באו הנה להופעה. גם שבק"ס, שהתאחדו לא מזמן למספר הופעות קטן, כללו אותנו ברשימת המקומות שהופיעו בהם".

 

שינויים בהרגלי השתייה? "בתחום הבירה אין שינוי גדול, היא עדיין המשקה הכי פופולארי והגולדסטאר עדיין הכי אהובה", מנתח אודי. "בתחום השתייה היותר חריפה בהחלט אפשר לראות שינוי. פעם אנשים היו יותר יושבים על הדרינק, היום הם רוצים אותו כמה שיותר מהר, והביקוש הוא בעיקר למשקאות שעולים מהר לראש, כמו כל הוודקה רד-בולים למיניהם והצ'ייסרים. מה שבכלל לא השתנה אצלנו זה המחיר. יש לנו חמישה סוגים של בירה מהחבית, כולם במחיר אחיד של 15 שקלים לחצי ליטר".

 

מי שם? כאמור, במהלך השבוע מגיעים בעיקר מילואימניקים מצאלים. לעומת זאת, ההופעות מושכות אליהן קהל רב ומגוון, החל בקיבוצים ובמושבים הסמוכים, דרך מכללת ספיר, עד באר שבע וכלה באנשים ממרכז הארץ, שבאים לספוג קצת מהאווירה הייחודית של המקום.

 

עצור סיסמה? "אין לנו שום סלקציה", מבהיר אודי, "כחובבי רגאיי אנחנו לא מאמינים בשיטה הזאת, ובכל מקרה מגיעים הנה רק אנשים טובים".

 

תוכניות לעשור הבא? "לשמור על הקיים, להמשיך להביא לנגב את כל הדברים שקורים במרכז ולהעמיד אותו על המפה".

 

 

סיפור דומה ניתן למצוא גם בצד השני של ישראל, בקיבוץ

 דן, שם הפך פאב "הפטרייה" למקום ששמו כבר מזמן

הולך לפניו. הוא הוקם לפני כעשר שנים במבנה ששימש

בעבר לול, תחת השם "דן-דאנס" ושימש כדיסקוטק מסחרי.

מהסקירה ההיסטורית, שמופיעה באתר הרשמי של הפאב,

ניתן ללמוד שבאותם ימים היו מתקיימים במקום ערבי

העשרה משובחים, כמו ערב "האבנים המתעופפות",                                 על הבר בפטריה

או ערב "למי למי יש יותר כבוד", ובחסותו יצאו חלק מהשמות הגדולים שאנו מכירים היום מענפי הג'ודו, הקיק בוקסינג והטלת בקבוקים על ראשים.

 

מה נשתנה? "הפאב תפקד במתכונתו הבעייתית כמה שנים טובות", נזכר הבעלים המיתולוגי, העונה לשם שורש, "וכשחזרתי לצפון, נכנסתי לנהל את המקום מטעם הקיבוץ. אחרי בערך שנה, ב-2003, כשהבנו סופית שאנחנו ממש לא מרוצים מהאלימות ומהשוטטות שהיו פה, החלטנו לעבור הסבה לפאב, ואז גם שינינו את השם ל"פטרייה". הבעיה הייתה, שעל מנת לעשות את השינוי נדרש סכום כסף גבוה שהקיבוץ לא ממש רצה להשקיע, והגענו להסכמה שאני אקח את המקום בבעלות פרטית ואשלם לקיבוץ שכירות". 

בדומה לקולגות מהדרום, גם בדן הבינו שהופעות חיות בפריפריה הן דבר מבורך, אך פה לקחו את זה שלב אחד קדימה, ולכן מוזיקה חיה היא דבר שמתרחש בפאב בתדירות גבוהה בהרבה.

 

מה נשמע? "בכל שבוע יש לנו שתיים-שלוש הופעות", מספר שורש. "בימי חמישי יש תמיד הופעה של אמן מפורסם, בימי שבת אנחנו מביאים בעיקר להקות צעירות ומוזיקת אינדי, ובימי שלישי ושישי עושים דברים משתנים, כמו הופעות של אמנים שהם לא בטופ אלא באמצע, או מסיבות נושא. מלבד זה יש לנו בימי רביעי ערבי במה פתוחה, שמושכים הרבה נגנים מהצפון, והמקום תמיד מפוצץ. ברגעי השיא יש על הבמה שמונה אנשים שמנגנים בטירוף".

 

שינויים בהרגלי השתייה? "תרבות השתייה, כמו שאני רואה אותה, מאוד השתדרגה בשנים האחרונות", אומר שורש. "פעם היו שותים רק בירות, והיום אנשים שותים יותר משקאות חריפים ומאתגרים כמו ויסקי. השינויים מתרחשים מערב לערב. לדוגמה, בערבים של מוזיקת עולם יש ביקוש יותר גדול לערק".

 

מי שם? המקום מושך אליו בעיקר סטודנטים ממכללת תל חי הסמוכה וקהל מהמושבים ומהקיבוצים בסביבה.

 

עצור סיסמא? "אנחנו לא עושים סלקציה וגם אין צורך בה", מסביר שורש. "למעשה, התוכן שלנו בוחר את הקהל, ובזכותו יש לנו סלקציה טבעית, כי נמשכים לזה אנשים איכותיים".

 

תוכניות לעשור הבא? "לעשות שמח ומוזיקה חיה".

אם בשני הפאבים הקיבוציים הנ"ל זו האינטימיות שמושכת אנשים, הרי שמועדון "הטרמינל" ברמות מנשה הוא סיפור שונה לחלוטין. 

בדומה לשני הראשונים, גם "הטרמינל" הוקם כדיסקוטק לחברי הקיבוץ, אך בניגוד אליהם, ההתפתחות הייתה דווקא לכיוון המועדוני ולא הפאבי. המקום הוקם כבר ב-1991 והמבנה שנבחר היה, איך לא, לול תרנגולים שיצא משימוש. במשך שש השנים הראשונות תפקד המקום כדיסקוטק מקומי, ולקראת סוף שנות ה-90 החל לפעול גם כמועדון לתושבי האזור במתכונת מסחרית מצומצמת,                        הראל גרשוני בטרמינל

כשגולת הכותרת היו "ערבי המתנדבות", שמשכו אליהם צעירים רבים שקיוו "לגמור כמו מוטי בננה בציריך".

 

מה נשתנה? תחילת שנות ה-2000 הביאה את המהפך הגדול של "הטרמינל", כשהצוות, בראשותו של חבר הקיבוץ שלמה בנימין, הבין שיש ביקוש גדול באזור למועדונים, ופתח במתקפת יח"צנות חסרת תקדים. גם פה תיזכר שנת 2003 כשנה גורלית, שבה הובילה העלייה המתמדת במספר החוגגים להרחבה מסיבית של המקום. "המועדון מחולק לארבעה מתחמים", מספר מנהל האירועים והבר, הראל גרשוני מהמושב מדרך עוז, "זה כולל שלוש רחבות ריקודים, שבהן מתנגנת מוזיקה בסגנונות שונים, ורחבת המדשאה שנפתחת בימי הקיץ ומכילה כיסאות חוף, בריכה קטנה ושולחנות לחבר'ה שרוצים לנוח וליהנות ממוזיקה איכותית ורגועה. בנוסף, יש לנו גם שישה ברים, דוכן אוכל, פינות ישיבה אינטימיות ועוד אטרקציות משתנות".

כיום פתוח המקום לציבור בימי חמישי (26+), שישי (ליין סטודנטים 22+) ושבת (חוגרים במתכונת "דאנס-בר"). בנוסף, מתקיימים בו במהלך השבוע אירועים פרטיים כמו חגיגות בר מצווה, אירועים של ועדי עובדים, ערבי נישה ואפילו כמה חתונות. כל זאת באחריותו של הקיבוץ, שעדיין מחזיק בבעלות על המועדון.

 

מה נשמע? בימי חמישי, שמכוונים לקהל מבוגר יותר, מושמעת בעיקר מוזיקה משנות ה-80 וה-90, אך מה שמפתיע זה שהמגמה נמשכת גם בימי שישי, שבהם גודשים את המקום למעלה מ-1,500 חוגגים, שיכולים לבחור בין סגנונות מוזיקליים שונים. "למרות שיש לנו שלוש רחבות ריקודים, שבשתיים מהן מנגנים מיינסטרים ומוזיקה שחורה, הרחבה הדומיננטית ביותר היא זו שמנגנת רוק, אייטיז וישראלי", מספר הראל. "זאת הרחבה של הקיבוצניקים ושל המושבניקים, ולרוב, אותה אנחנו סוגרים אחרונה באזור שש וחצי בבוקר. "גאנס אנד רוזס" ו"מטאליקה" הם חברי מועדון פה", צוחק, "מלבד זה, מדי פעם יש לנו גם הופעות חיות, ואנחנו משתדלים להביא את השמות הכי חמים שיש בשוק".

 

שינויים בהרגלי השתייה? "יש שינויים גדולים", מאשר הראל. "פעם היה ביקוש לקוקטיילים, אחר כך עברו לבריזרים, ובשלוש השנים האחרונות זה בעיקר וודקה רדבול. הדברים האלה מושפעים מהאופנה בארץ. מה שנשאר יציב זה הביקוש לבירה, כשהגולדסטאר עדיין שולטת... אתה יודע, אחרי הכול אנחנו מועדון קיבוצי".

 

מי שם? "אם בהתחלה משך המקום בעיקר קיבוצניקים מהאזור הקרוב, בשבע השנים האחרונות הוא כבר מושך קהל מכל הרבדים של האוכלוסייה", מפרט הראל, "הם באים מחיפה, מהקריות, מהקיבוצים ומהמושבים של העמק והסביבה, מזיכרון יעקב ועוד".

 

עצור סיסמה? "אין אצלנו סלקציה", ממהר שלמה להבהיר, "יש אצלנו מוזמנים שייכנסו לפני אחרים. היו מספר תביעות, אבל למזלנו, הצלחנו להדוף את מרבית הטענות".

 

תוכניות לעשור הבא? "להמשיך לשמר את האופי שלנו כמועדון, שמצד אחד הוא מושקע וגדול, ומצד שני יש בו עדיין אווירה קיבוצית מיוחדת". עיניו של הראל נוצצות, "חוץ מזה אנחנו מקווים שהליין שהשקנו בימי חמישי יצבור תאוצה. אני בטוח שיש הרבה אנשים, שעברו לפאבים רק בגלל שהם מרגישים מבוגרים מדי למועדונים, ואני יודע שאם ניתן להם את האפשרות לרקוד על מוזיקה מהתקופה שלהם, עם אנשים בגילם, נוכל להתחיל פה משהו יפה... קח הזמנה", מנסה לשכנע אותי רגע לפני סיום, "מה יש? תבלה קצת..."