אחרוני הקישוטים נתלים, חולצות "הוואי" נשלפות מהארונות, המשקאות הוזמנו וטיפות השמחה האחרונות נאגרות. כן, כן. הוא פה: הערב הגדול שבמהלכו מוסרות כל החומות וכל הקיבוץ מוכן לליל ההוללות פרוע שלא היה מבייש את המועדונים הסליזיים ביותר של ניו יורק.

"חג פורים, חג פורים, חג גדול לילדים" אומר השיר המפורסם, אך יסלח לי המחבר "עממי": אם הוא היה חוגג פורים כהלכתו בתנועה הקיבוצית, היה נוכח לדעת שהמסיבה של הילדים היא רק אפריטיף קטן לעומת מה שמצפה לו מספר ימים לאחר מכן, בשעה שתחת גג חדר האוכל נאספים המוני אנשים לערב שבו יכולים כולם - מתלמיד כיתה י"ב (על פי רוב, זהו גיל המינימום) ועד פנסיונר (אין גיל מקסימום), ממזכיר ועד נגר, ממנכ"ל ועד במב"ח - לחבור יחדיו לקרחאנה של תחפושות מגוחכות, ירידות הדדיות, ריקודים משותפים, מזמוזים חטופים והמון המון אלכוהול.

 

"פורים זה מסורת", מנתחת נ', 21, בארי, את הקסם הפורימי שמאפשר לבחורה צעירה שכמותה לרקוד בכיף עם אנשים שכבר עברו את גיל ה-80, "אנשים שלא היית רוקד איתם ביום רגיל. כשאתה ילד אתה כל הזמן שומע סיפורים על פורים ועל איך כל הקיבוץ מגיע, ואפילו האנשים המבוגרים עושים שטויות. אז כשבפעם הראשונה אתה מגיע לשם, אתה כבר בעניין וזה נראה לך טבעי לגמרי".

 

"פורים פשוט נותן את ההזדמנות", מספק רועי גרדי, 31, דן, את התיאוריה שלו. "בקיבוץ יש לא מעט אנשים שבימים כתיקונם אתה פוגש בסיטואציות יומיומיות ואין לך כל כך קשר אליהם, ופתאום בפורים הם מקבלים צבע אחר".

"זה מה שמצחיק", מוסיף ארז לוי, 24, גן שמואל, "אתה רוקד שיכור, מסתכל שמאלה ורואה את ההורים שלך שיכורים, מסתכל ימינה ורואה כל מיני אנשים שלא חשבת בחיים שתראה אותם במצב כזה. זה קצת מוזר, אבל גם מגניב. יש איזה חוק לא כתוב שבפורים אנשים מרשים לעצמם לעשות דברים שבשאר השנה הם לעולם לא יעשו".

 

התאחדות הקיבוץ סביב השמחה הפכו את פורים למיתוס, שהמאמץ וההתגייסות סביבו מגמדים את כל שאר חגי השנה ואפילו את חג הקיבוץ האלמותי.

"אין ספק שפורים הוא החג של השנה בהא הידיעה", מאשרת נ'. "ההפקה מתחילה איזה חודשיים לפני ומעורבים בה המון אנשים. לפני החג מפרסם הצוות דף מידע יומי על מצב ההכנות, תולה בחדר האוכל שלטי ספירות לאחור, ובאופן כללי מכניס את הקיבוץ לאווירה. זאת השקעה מטורפת. התפאורה תמיד מרשימה והופכת את חדר האוכל הרגיל למשהו אחר לגמרי".

"זה אחד החגים המושקעים", מאשר רועי. "עד לא מזמן היינו עושים קידום מכירות רציני, כדי להכניס את האנשים לאווירה. היה אצלנו בדן מנהג שכבר לא עושים איזה שנה שנתיים, שנקרא "טרור פורים". זו מסורת שבמסגרתה באים כמה צעירים למקומות ציבוריים, כשהם לובשים מסכות וחולצות שכתוב עליהם "טרור פורים", רצים וצועקים בקולי קולות תוך שמשפריצים על העוברים ושבים ספריי חוטים, ואז בורחים. זה מצחיק, ואנשים היו אמורים להתרגל לזה כבר, אבל כל פעם מחדש יש כאלה שלא מבינים מה נפל עליהם".

"מדי שנה אנחנו מקשטים את גן שמואל בהתאם לנושא של פורים", מספר ארז. "לפני שנה, למשל, בשבוע האחרון לפני החג קישטנו את חדר האוכל, ובכל יום החלפנו את הקישוטים ואת הסדר שלהם. אנשים לא הבינו מה קורה".

 

ההשקעה והאווירה הייחודית הפכו את פורים למשהו כמעט קדוש, שהקיבוצניק הממוצע יעשה הכול על מנת לא להחמיצו. בתקופת הצבא שלי, בעוד העירונים דרשו לצאת הביתה בשלושת הרגלים (ראש השנה, פסח ועוד איזה חג זניח), כל מה שעניין אותי ואת חבריי הקיבוצניקים היה לצאת לשלושת הרגלים שלנו - הסילבסטר (סליחה, ליל השנה האזרחית), יום העצמאות ומעל כולם פורים. גם שנים אחר כך, כששכבתי על ערסלים מפנקים במרכז אמריקה, בערב פורים עצמו הזדחלה ללבי צביטה קטנה על כך שאני לא שם.

 

"נראה לי שזה מין טאבו כזה", מצטרפת נ' לתחושה שלי, "אין דבר כזה לא להיות בפורים. חיילים פה שוברים רגליים כדי לצאת ביום הזה".

 

"אצלנו זה חג מאוד קיבוצי", נותנת נ' תשובה נחרצת. "בבארי מקפידים שהאווירה המקומית תישמר, ולכל אחד שגר בקיבוץ (כולל במב"חים ושכירים), מותר להביא חבר אחד בלבד לפי רשימה. מי שלא ברשימה פשוט לא עובר את השער. תראה, אנחנו עדיין קיבוץ שיתופי ולא מופרט, הכול חינם, כולל אלכוהול, והיופי של פורים הוא בכך שהוא לגמרי שלנו. זה אתה, החברים שלך והקיבוץ. בגלל זה גם מרבית הקיבוץ מגיע לשם".

 

עובר אולי את הגבול הדק הזה הוא קיבוץ דן, שם הופך פורים בהדרגה לחג יותר אזורי מקיבוצי, ובשנים האחרונות מותנית ההשתתפות באירוע בתשלום סכום סמלי (בן קיבוץ - 10 שקלים, אורח - 30). "יש משהו מבאס בזה, שהחג אצלנו הפך למשהו די מסחרי", מודה רועי. "אמנם זה עדיין לא לגמרי יצא משליטה, אבל זה שהחג כבר נפתח לקהל הרחב, במטרה להכניס עוד קצת כסף ולכסות את ההוצאות, די חרבש את המסורת. לדעתי, אם זה היה נשאר משהו פנימי יותר אנשים היו מוכנים להשקיע ולתת את עצמם להפקה הזאת. בסופו של דבר, מה שהופך את הפורים לכזה להיט זו העובדה, שכולם מתאספים למשהו קהילתי תרבותי שכבר בקושי קיים בקיבוץ".

 

כשמדברים על פורים, אי אפשר שלא להתייחס לנושא שלשמו התכנסנו הערב - התחפושות.

"בדרך כלל מתחפשים אצלנו לפי הנושא, לפחות באופן סמלי", מספרת נ'. "השנה הנושא הוא אליפות העולם, אז אנשים יכולים להתחפש לאלופי עולם בכל דבר, אפילו בדוקים.

תמיד יש את החמישה אנשים האלה שמגזימים עם התחפושות, ואין לך מושג מי הם. זה קטע, הם מסתובבים ורוקדים איתך כל הערב, ויום אחרי זה אין לך מושג עם מי בילית".

 

אחרי שהכתירו את התחפושת הטובה ביותר, יכולים החוגגים להתפנות לתוכנית האומנותית.

" אצלנו בדרך כלל יש קטעי וידיאו והופעות מקומיות, לצד הופעה חיצונית משתנה", מספרת נ'. "פעם אחת היה בירה ונשירה, פעם אחרת הופעה של הגרובטרון, כל פעם זה משהו אחר".

"ההופעות הפנימיות הן דבר מאוד מצחיק", מוסיף דותן, "מה שמאוד חזק אצלנו וחוזר כמעט כל שנה זה סרטונים בסגנון ג'אק-אס", נזכר דותן שלקח חלק פעיל בסרטונים המדוברים. "פעם אחת לקחנו מכונית ונהגנו בה מכופפים ברחבי הקיבוץ, זה יצר אשליה שאין נהג באוטו, ואנשים נבהלו וקפצו לצדדים. פעם אחרת התחפשנו והסתתרנו בתוך פח זבל, וכשאנשים זרקו את הזבל קפצנו עליהם. עשינו גם כל מיני דברים מכאיבים, כמו להיכנס לצמיג של טרקטור ולהתגלגל איתו לתוך בוץ, אתה יודע, כל מיני שטויות".

 

סרטונים משעשעים נפוצים גם בקיבוץ דן, כשגם שם המתיחות והנונסנס מכתיבים את הטון. "אני זוכר ששנה אחת, כשעוד היו ארוחות שישי עם תורנים, היו שני תורנים שלבשו רק סינר בלי כלום מתחת", נזכר בן הקיבוץ, אוהד, 26. "פעם אחרת ארגנו מירוץ קלנועיות של זקני הקיבוץ".

בניגוד לבארי ולגן שמואל, שם חוץ מסרטונים ומהופעות מקומיות קטנות גולת הכותרת היא בדרך כלל הופעה חיצונית, בדן נוהגים צעירי הקיבוץ להעלות מופע סטירי, שכולל ירידות על דמויות מפתח קיבוציות. "עד לפני שנה הייתה אצלנו מסורת חזקה של ירידות בפורים", נזכר רועי שהיה במשך מספר שנים אחד השחקנים הראשיים, "זו הייתה התארגנות של חבר'ה צעירים, שהיו כותבים ומציגים הופעה שמורכבת ממערכונים שכללו ירידות חסרות רחמים על חברי קיבוץ ועל חיי קיבוץ בכלל. הפורמט הזה רץ הרבה שנים.

 

"לצערי האנשים כנראה עייפו, ולפני שנה זו הייתה הפעם הראשונה זה שנים שלא הייתה הופעה. המגמה הזאת נמשכת גם השנה, כשצפוי להיות לקט בווידיאו של מיטב הקטעים מהשנים האחרונות ומופע סטנד-אפ חיצוני של נדב אבוקסיס. אני אישית מאוד לא מרוצה מזה. ההופעה המקומית היא מה שמייחד ומאחד את כל הקיבוץ ושומר על הצביון המקומי של פורים, כי כל עוד היא קיימת גם אם באים קצת אורחים, זה לא הורס את האווירה. לפני שנה ראינו שבלי הופעות הרבה פחות אנשים מהקיבוץ באים והרוב הם אורחים".

 

"זה משנה את כל האווירה. אני חושב שבקיבוץ שלנו, שכבר אין בו הרבה אירועים קהילתיים, ההופעות הכרחיות כדי לשמור על הייחוד שלנו, על הביחד. הבעיה היא, שהופעות הן דבר שמצריך המון אנרגיות, ואנשים פחות להוטים להתנדב מבעבר. בשנים האחרונות מי שארגן אותן קיבל תשלום, וזה עורר מרמור אצל שאר המשתתפים, ששאלו את עצמם, למה לנו להיות פראיירים? זה חבל, הקפיטליזם חדר לעצמותינו גם בנושא הזה, ואם אנשים לא יבינו שזה חשוב ושווה להתנדב לעניין, הדבר הנהדר הזה פשוט יגווע. למעשה, הפורים בדן בסכנת הכחדה, כי האורחים לא באים למשהו קהילתי שלנו אלא לקרחאנה, ואז זו סתם עוד מסיבה אזורית".

היבט נוסף של הפורים הקיבוצי הוא כמובן המוזיקה. אין ספק, שגם בתחום זה הקיבוץ נבדל מכל מקום אחר על הפלנטה, והמארגנים צריכים ללכת על ביצים. הרי מה הטעם באמצעים טכנולוגים מתקדמים (נניח, מחשב, או לפחות דיסקים שלא יקפצו בכל שיר שני), כל עוד על העמדה עומד איזה עירוני עם ג'ל בשיער. נו! שיסלק כבר את הליידי גאגא הזאת, וישים קצת בוני אם.

 

"בוודאי שיש לנו די ג'יי מהקיבוץ", מאשר רועי, "אני לא יודע מה קורה השנה, אבל בשנים שעברו זה תמיד היה די ג'יי שלנו, ששם לנו את הסבנטיז, אייטיז, ניינטיז שאנחנו אוהבים, לא צריך מישהו חיצוני".

גם בגן שמואל יש די ג'יי מקומי. "הדי ג'יי שלנו הוא מעולה", טוען ארז, "הוא יודע שבהתחלה צריך לתת לזקנים את הלהיטים שלהם, אבל אחרי שתיים וחצי בלילה עוברים למוזיקה לאמיצים בלבד".

"אצלנו יש בדרך כלל די ג'יי חיצוני", אומרת נ', "יש פה די ג'יי מקומי, כמו בכל קיבוץ, אבל בדרך כלל, אנחנו מעדיפים להביא מישהו שיהיה מקצועי יותר".

 

"אנחנו מנסים להביא די ג'יים שאנחנו מכירים קצת מכל מיני מסיבות שיש לנו בפאב, ואם לא, אז יושבים איתם לפני ומסבירים להם, שאוי ואבוי אם הם לא ישימו הרבה רוק ישראלי במהלך הערב".

אך עם כל הכבוד הסיפור האמיתי של פורים הוא הבר. מוזר לראות איך הקיבוצניקים, כופרים במשך כל השנה, הופכים לפתע לאנשים יראי שמים כשמדובר במצווה "עד דלא ידע" (או בתרגום חופשי לקיבוצית – "בואו נקיא ביחד על הדשא"). כולם יוצאים מתוך נקודת הנחה, שמה שקורה בפורים נשאר בפורים.

"בפורים אנשים יקפיצו כל מה שתיתן להם", מספרת נ'. "זה מצחיק, לפעמים הברמנים נותנים לאנשים שיכורים להקפיץ רק ספרייט, ואלה בטוחים שהם ממשיכים לשתות אלכוהול".

 

"זה מצחיק נורא לראות את החבר'ה המבוגרים, אנשים בני 70, מקפיצים טקילות עם צעירים בני 20", ממשיכה נ', "ואת כל הרווקים המזדקנים של הקיבוץ חושבים שיצליחו להתחיל עם הצעירות. כל שנה יש הימורים מי מהזקנים ייפול ראשון, ולפני הפורים אנחנו דואגים למנות נהג תורן, שיודע שהוא צריך להישאר טיפה יותר שפוי כדי שיוכל לפנות שיכורים עם הקלאב קאר.

כולם הולכים עם כולם, כל מיני זוגות חדשים נוצרים, ומדי פעם אפילו מחזיקים מעמד גם אחר כך. מי שהולך בבוקר בקיבוץ מוצא שיכורים בכל מיני פינות משונות. ואז לך תוציא אותם מהתחפושת".

"הקאות זה באמת הסטנדרט", מאשר רועי. "בבוקר, הרצפה של חדר האוכל מציעה שילוב נדיר של קיא, אלכוהול, סיגריות וכל מיני קישוטים שנפלו מהתקרה. יש גם את חדר הקילופים הידוע לשמצה".

 

"בזמנו קילפו שם תפוחי אדמה ובצלים, אבל בפורים הוא נודע כאבן שואבת לצעירים שמעוניינים לעשות איזה חפוזון".

ויצאו זוגות מפורים?

"לא ממש ידוע לי על זוגות שיצאו משם, נראה לי שזה הקסם של פורים, הוא מספק רגעים חד פעמיים".