הם צעירים, אנרגטיים ובחלקם הגדול ציונים נלהבים. כבר הרבה זמן לא שמענו עליהם, מהסיבה הפשוטה שברוב הקיבוצים הם מושג מעולם שהלך ונמוג. קוראים להם האולפניסטים, ואף על פי שהם מבלים בקיבוצי, משמר העמק, תקופה של כחמישה חודשים, עבור מרבית מתושבי הקיבוץ מדובר בסוג של שומר מסך; רק מעטים ידעו איזה סיפור עומד מאחורי הפרצופים שאנחנו רואים בשבילים מדי יום.

 

 

 

 

רגע לפני יום העצמאות החלטתי לנער מעלי את שכבת הסנוביזם הקיבוצי הבסיסי, לגייס את מעט הציונות שבי, להסתכן בכך שמעתה יהיה עלי לומר להם שלום בכל פעם שאראה אותם בחדר אוכל, ולנסות להבין מהו הדבר הזה.

 

אילן לופז וניקול רוזנטל בני ה-20 מוונצואלה מביאים איתם, כך אמרתי לעצמי, אג'נדה קומוניסטית טבעית. הקיבוץ השיתופי לא אמור להיות להם זר באופן משמעותי, מה גם שהבחירה לעלות לישראל ממדינה ששרויה במצב קשה ומנוהלת על ידי דיקטטור אנטי ישראלי דוגמת צ'אבס, אמורה להיות קלה.

"אין שום דמיון בין הסוציאליזם בוונצואלה לקיבוץ", דוחה אילן את טענתי הראשונה, "בקיבוץ יש סוציאליזם אמיתי, שם זה סתם בא לכסות על שחיתות".

 

"ללא ספק יש עלייה", מאשר אילן שעבד באבטחה של הקהילה היהודית בקראקס, "אני לא יכול להגיד שזה ממש מצב רע כמו במדינות מסוימות באירופה, אבל במשך הרבה מאד שנים לא הייתה שום בעיה ליהודים בוונצואלה, ומאז מבצע עופרת יצוקה וההתבטאויות של צ'אבס נגד היהודים כבר נשרפו שלושה בתי כנסת בקראקס, וזו תופעה שלא הייתה קיימת בכלל לפני זה. זה מאד דחף אותי לעזוב, כי היה לי קשה לחיות עם העובדה שהמדינה שלי, שאמורה לייצג אותי, מתנהגת בצורה כזאת".

 

"הבעיה העיקרית של וונצואלה היא לאו דווקא האנטישמיות", מתערבת ניקול, "מה שבאמת מפריע זה תחושת חוסר הביטחון ברחובות. מאד מסוכן לצאת מהבית בלילה, וזה אחד הדברים העיקריים שהניעו אותי לעזוב".

 

"כשהבנתי שאני צריכה לצאת

משם, ישראל הייתה כמובן

הבחירה הכי טבעית.

כיהודייה, חונכתי כל החיים

לאהוב את ישראל והייתי

בתנועת הנוער של 'מכבי',

כך שזה היה מתבקש.

קשה לי להסביר מה זה

ישראל בשבילי,אני אוהבת

את המדינה, וכשביקרנו

בירושלים בהר הרצל

ובמוזיאון היו לי דמעות בעיניים מרוב התרגשות".

 

אילן היה פעיל כל חייו בתנועות "השומר הצעיר", שם היה חניך, מדריך וראש קן. היה לו ברור שאם הוא עוזב, זה רק לישראל. "לפני שנתיים באתי הנה לקורס הכשרה של שנה, ואז החלטתי סופית שזה המקום שבו אני רוצה לגור".

 

"בוונצואלה 'השומר הצעיר' הוא לא כמו בישראל. גם שם התחנכנו על ערכים של שלום ושל סוציאליזם, אבל פה מתווספים לזה ערכים אנטי-דתיים ומסרים שלא היו קיימים בתנועה שהכרתי שם. אני מודה שהתמונה שאני רואה היום שינתה את הצורה שבה אני רואה את הדברים. כשהייתי שם באמת האמנתי בסיכוי לשלום ובכך שמרבית הפלסטינים רוצים בו, אבל כשהגעתי הנה הבנתי שזו לא סוגיה של פוליטיקה ושטחים, אלא סוגיה של שנאה. שנאה שאני לא שותף לה, כי אותנו חינכו תמיד על מסר של פיוס".

 

"האמת שזה היה די מוזר", נזכרת ניקול, "אני ציונית, המשפחה שלי ציונית, ביקרתי בעבר בישראל, וכל החיים חונכתי וגדלתי על הזהות היהודית ועל אהבת ישראל. למרות זאת, אמא שלי מאד התנגדה כשרציתי לנסוע לשנת הכשרה מטעם "מכבי", כי היא פחדה מהמצב הביטחוני. אחרי שלא הסכימו לי לנסוע בכיתי שנה, הרגשתי שישראל היא כבר בנשמה שלי. חלק גדול מהחברים שלי נסעו, ולא הבנתי איך דווקא ההורים שלי מתנגדים. כשחושבים על זה, הרי שמדובר בדאגה אבסורדית, כי בסוף שבוע אחד בקראקס מתים יותר אנשים מאשר במלחמה שלמה בישראל, אבל הם לא היו מוכנים לשמוע. אחר כך המצב בוונצואלה החמיר, וכשאילן חזר משנת ההכשרה וסיפר לנו על ישראל ועל ההחלטה שלו לעשות עלייה, פתאום אמא שינתה את דעתה וביקשה ממנו לשכנע אותי לבוא איתו".

 

ההשפעה של אילן על ניקול היא לא מקרית. אחרי שנים ארוכות של ידידות אמיצה, ולמרות שהיא מכביסטית והוא שמו"צניק, ניצת לפני חמישה חודשים ניצוץ האהבה בין השניים, ומאז הם זוג לכל דבר ועניין. מבחינת שניהם, תקופת האולפן בקיבוץ כמו משמר העמק היא הנחיתה הרכה ביותר שלה יכלו לצפות, והם אפילו מקבלים את ההתנשאות הפולנית בשוויון נפש.

 

"אני לא מאשימה את הקיבוצניקים בזה שהם לא מרבים לדבר איתנו", לובשת ניקול נימה מפויסת, "הם הרי לא מכירים אותנו, ומי שמכיר דווקא מאד נחמד. אנחנו עובדים במכבסה, ושם כל הקיבוצניקים מאד ידידותיים. אני מעריכה שקשה ליצור קשר, כי לכל אחד יש את החיים שלו. באופן כללי אני מוקסמת מסגנון החיים הקיבוצי. העובדה שחיים פה בקהילה, שבה כולם מכירים את כולם, נותנת למקום אווירה מאד אישית ומיוחדת".

 

שאלתי האחרונה גוררת מבטים מושפלים ושלל מלמולים באנגלית ובספרדית, שמעידים על מבוכה ועל חשש להעליב את המראיין.

"תראה", מצליחה ניקול להיות הראשונה שמתעשתת, "לא כרגע, אבל אני מבינה שלמי שנולד פה זה כיף גדול, כי יש פה המון יתרונות. אני מסתכלת לדוגמה על סבתא שלי, שמאד אוהבת לצאת אבל אין לה לאן, ואני חושבת כמה היא הייתה יכולה להיות מאושרת במקום כזה, שמציע פעילויות והאדם בו אף פעם לא בודד. אני גם חושבת שלגדל ילדים בסביבה כל כך שקטה ובטוחה יכול להיות דבר נהדר".

 

"ההורים שלי חושבים על זה", אומר אילן, "אבל בשבילם זה הרבה יותר קשה, כי יש להם עבודה ומשפחה ואת החיים שלהם".

"גם ההורים שלי היו רוצים לבוא", מוסיפה ניקול, "אבל יש לי שם גם סבתא וסבתא-רבא, וכמו שאילן אמר, יש להם את החיים שלהם. אנחנו צעירים, עוד אין לנו בעיה לשנות את אורח החיים שלנו ולהגר. אין לנו עבודה, אין לנו מחויבות והכול פתוח בשבילנו. אצל ההורים זה לא ככה. יש להם בית, עבודה, משפחה. לא קל לזרוק הכל ולעבור לישראל. אבל מי יודע, אולי בסוף גם הם יגיעו".

 

יוסף חיים, בן ה-25 מברוקלין, קצת פחות דיפלומטי מקודמיו בכל הקשור ליחסים שבין קיבוצניקים לאולפניסטים. "אני חושב שאנשי הקיבוץ הם אנשים מעט מרוחקים; הדבר הזה בלט בעיניי במסיבה בפאב. כמה שניסינו לא ממש הצלחנו לדבר עם הקיבוצניקים. הם ישבו בחבורות סגורות ושידרו רתיעה מפנייה של זרים אליהם".

 

"שם המצב עוד יותר אומלל, כי שיבצו אותי לעבוד בלול, שזה מקום שכבר לא עובדים בו קיבוצניקים כלל, אלא שכירים וערבים, כך שאין לי למעשה שום דרך ליצור קשר עם הקיבוצניקים, וזה מאד חבל לי".

 

גם בשאר נושאי השיחה חורג יוסף מהקוד הדיפלומטי שהכתיבו קודמיו, ולא מתבייש להשתלח במה שנראה לו לא צודק. אם אתם מזהים פה חוצפה ישראלית, אתם בהחלט צודקים, ומהר מאד מתברר שיוסף נולד למשפחה של יורדים. "אמא שלי עזבה את הארץ בגיל 14 עם אמה ואחותה", הוא מספר, "הם ניסו לצאת מהמתח המתמיד פה, והחליטו לנסות להגר למקום יותר רגוע".

 

"דבר ראשון, רציתי להיות קרוב יותר לדת שלי. למרות שהיו לי גם שיקולים אחרים, כמו למשל העובדה שישראל מציעה הטבות בכל הקשור ללימודים. חזרה ללימודים בארצות הברית בגיל 25 נחשבת לבלתי שגרתית. רוב הסטודנטים צעירים יותר, ופה זה דווקא הגיל הממוצע, ככה שזה בהחלט הכיוון שלי.

 

"האולפן כשלעצמו נהדר. מעניק לי הזדמנות להתערבב בחברה הישראלית, וגם מלמד את השפה, מה שיעזור לי להתקבל ללימודים אקדמיים בתחום הרפואה. תשמע, יש לי הרבה חברים יהודים שחושבים לעשות את זה, אבל לרובם תמיד יש דברים שמחזיקים אותם שם. חברה, עבודה, משפחה, שכירות. אני בר מזל, הייתי עכשיו כמה שנים בפלורידה, פשטתי רגל, חזרתי לגור אצל אמא שלי לכמה חודשים. לא הייתה לי חברה, העבודה שלי לא הייתה מספיק טובה כדי שאוותר בשבילה על הדבר הזה, ככה שלעזוב הכול היה לי קל".

 

"אמי נמצאת פה ממש עכשיו, היא סועדת את הסבים שלי ואיננה עובדת לעת עתה. גם אבי מגיע הנה בקביעות לפחות פעם בשנה".

 

לשושנה רוזן, 24 מלוס אנג'לס, דווקא אין שום כוונות להחליף את עמק הסיליקון בעמק יזרעאל, ועבורה הלימודים באולפן הם לא יותר מחוויה תקופתית. הצעירה מווסט הוליווד, שכבר סיימה את התואר הראשון בספרות אנגלית וכלכלה, באה הנה כתיירת על מנת לעשות אתנחתה קלה ממירוץ העכברים הקפיטליסטי ולהתקרב במעט לשורשיה היהודיים, בטרם תמשיך לתואר שני בעסקים. "כבר הייתי בישראל הרבה פעמים ואהבתי אותה", היא מספרת, "זו מדינה מרתקת, יש פה היסטוריה מצד אחד לעומת קידמה ומודרניזציה מצד שני. למעשה, אני דור שני לאולפניסטים; אבא שלי הוא אמריקאי שפגש את אמא שלי שעלתה מרומניה בזמן ששניהם היו יחד באולפן בקיבוץ גברעם, כך שעניין אותי לחוות את אותה חוויה שהפגישה אותם. בסתיו אני מתחילה תואר שני, והבנתי שזו ההזדמנות האחרונה שלי לעשות את זה, אז התפטרתי מהעבודה שלי כמשווקת וידיאו ב"מייספייס", ובאתי הנה לחמישה חודשים. אני חושבת שזאת חוויה מבגרת ומלמדת, שבנוסף לכול גם תיתן לי את היכולת לדבר עברית עם המשפחה".

 

"מאחר שאני לא עושה עלייה, אלא באה הנה רק לתקופה, מה שהיה קשה להורים שלי זה שהתפטרתי מהעבודה ועצרתי את החיים שלי באיזשהו מקום", היא מקעקעת את הסטריאוטיפ הדאגני של הורים יהודים. "אחרי שהם הבינו שאני רצינית, הם דווקא תמכו ושמחו שאני סוף סוף אראה באיזו אווירה הם התאהבו, ואוכל לחלוק איתם חוויות משותפות. אצל החברים זה התקבל ברגשות מעורבים, ודווקא החברים הלא יהודים שלי עודדו אותי בזמן שהיהודים ניסו להסביר לי, שאפשר להיות יהודי טוב גם אם נשארים באל-איי".

 

"הקיבוץ הוא הכי שונה מסגנון החיים שהורגלתי אליו", היא ממהרת להרעיף מחמאות, "אני באה מהלב של אמריקה התעשייתית, והקיבוץ הוא לגמרי מנוחה מכל זה. הכול פה נורא פסטורלי ורגוע, ואני יכולה למצוא את עצמי מטיילת ביערות המדהימים שיש מסביב, או סתם לשבת על הדשא ולקרוא ספר, דברים שלא היו חלק מהחיים הרגילים שלי. אנשים פה חיים, עובדים ואוכלים יחד, וזה מאד מרשים אותי. אני מסתכלת על המשפחות שאוכלות יחד ארוחת צהריים בחדר האוכל, וחושבת לעצמי שדבר כזה לעולם לא היה יכול לקרות במקום שאני באה ממנו, ושזו פריבילגיה אדירה. אני, באופן אישי, לא הייתי יכולה לחיות ככה לאורך זמן בגלל התרבות שבה גדלתי, אבל הרעיון מאד מוצא חן בעיניי, ובזמן שאני פה אנסה ליהנות מהגישה הקיבוצית ומאורח החיים".

 

"אין ספק שיש הבדלים גדולים בין מה שההורים שלי חוו לבין מה שאני רואה כיום, אבל ברור שזה לא משהו שאפשר להשוות, כי כשהם היו באולפן לפני 35 שנה, הקיבוץ היה קטן והאולפניסטים היו עובדים בכל מקום יחד עם הקיבוצניקים, כך שהיו הרבה יותר קשרים. הקיבוץ של היום הפך להרבה יותר מודרני וגדול, ורוב האולפניסטים עובדים במקומות שאין בהם קיבוצניקים, מה שמן הסתם גורם גם לאינטראקציה פחותה".

שושנה שובצה לעבוד במה שמתגלה כמקום העבודה הנחשק ביותר עבור אולפניסטים – המכבסה. "לי אישית יש מזל, כי אני עובדת בסמוך לקיבוצניקים מאד נחמדים וידידותיים, וגם אנשים מחוץ למקום העבודה מדברים איתנו לפעמים ומתעניינים בנו, אם כי בדרך כלל מדובר בחברים יותר מבוגרים".

 

"אני לא יכולה להגיד שמישהו התחיל איתי עד עכשיו", אומרת שושנה ספק באכזבה, "אבל ללא ספק נחמדים יותר לבנות, ואני לא יודעת למה זה ככה".

 

לשושנה עניין אחר שהיא רוצה להעביר לקיבוצניקים: סוגיית החילוניות המופגנת של התנועה הקיבוצית. "יש פה הגזמה בחילוניות", היא בוררת מילותיה בקפידה, "כלומר, אני לא דתייה וגם לא שומרת בשר וחלב, אבל להגיש לחם בפסח נראה לי קצת מוגזם. תעשו מה שאתם רוצים, זה המקום שלכם, רק תזכרו שהיהדות זו המורשת שלכם, ואני חושבת שיש כמה דברים שכדאי לשמר".