אנחנו הקיבוצניקים גדלנו עם הידיעה - או לכל הפחות עם התחושה – שאנחנו אליטה שולטת, ושכולם צריכים לתת לנו את הכבוד הראוי (אמא שלי שואלת עד היום מוכרים בחנויות אם יש הנחה לקיבוצניקים). בשנים האחרונות, עם השינויים והמשברים שעוברים על קיבוצים, חל פיחות בערכנו בעם. אז כשרות לקיבוצניקים שעוד רוצים לחוש גאווה על היותם כאלה, אספנו עבורכם כמה שעדיין מוכיחים שלא נס ליחה של התנועה. הרשימה כמובן שרירותית, ועל כל אחד שיוזכר יהיו לבטח שלושה שנשמטו, אבל בשביל זה אתם פה, לא?

 

 

אין ספק שכשמדברים על גאווה קיבוצית, המוזיקה עולה כתחום מוביל. מוזיקאים קיבוציים מילאו את הבמות משחר ההיסטוריה הישראלית, עם חבורות זמר משובחות כמו הגבעטרון, שלישיית שריד והאירוסים (בית אלפא), ומשוררים ומלחינים מובחרים דוגמת נעמי שמר (כנרת), נחצ'ה היימן (בית אלפא), יאיר רוזנבלום (בית השיטה), נתן יונתן (גבעת השלושה/שריד) ועוד רבים וטובים.

בהמשך, עלו מוזיקאים רבים דוגמת מתי כספי (חניתה), חנן יובל (שעזיבתו המוקדמת את קיבוץ משמרות לבטח סייעה לו לשיר את ההמנון שלצערנו נשאר תמיד אקטואלי, "בלדה לעוזב קיבוץ") חמי רודנר (גבעת ברנר), מיקה קרני (רמת השופט), גבע אלון (מעברות) ועוד ועוד.

 

בין כולם יש שניים שהיטיבו מן האחרים לקחת את ההוויה הקיבוצית ולהעביר אותה בצורה מושלמת בשיריהם: שלום חנוך ומאיר אריאל. שניהם מגיעים מקיבוץ משמרות, ושניהם הצליחו להפוך את גופו של כל קיבוצניק לפסנתר עם יצירת המופת "אגדת דשא", שאריאל בן ה-19 כתב וחנוך בן ה-15 הלחין. שנה לפני כן כבר כתב חנוך, בעזרתו של אריאל, עוד שיר קיבוצי נהדר: "לילה" ("בביתני התינוקות מייללים בלי הפסקות"), שיצא רק שנים מאוחר יותר.

בהמשך עזבו השניים את הקיבוץ, המשיכו

בקריירות נפרדות (שהצטלבו לא פעם) וכתבו

עשרות שירים לעצמם ולשלל אמנים אחרים.

כל אותו זמן, הקיבוץ המשיך ללוות את יצירתם.

אריאל, ש"בעוונותיו" גם שימש כמזכיר קיבוץ,

הגדיל לעשות את זה עם השיר "ארול" שמזכיר

לכולנו שיכורים ומשוגעים מקיבוצינו. חנוך הלך

על הגוון היותר רומנטי בשיר "דה ז'ה וו"

("לגן העדן האבוד אני חוזר, אל תוך השקט

הקרוי נוסטלגיה"). קצרה היריעה מלהזכיר את כל

שיריהם המופלאים של השניים, ולצערנו אריאל

כבר לא יספק לנו עוד יצירות מופת - אך חנוך

בהחלט ממשיך, גם אחרי גיל שישים, להוכיח

שקיבוצניקים עושים את זה יותר טוב, ועבורו זו רק תחילת עונת התפוזים.

 

כמו במוסיקה, גם בתחום הספורטיבי התאפיינו שנותיה הראשונות של המדינה בשלל ספורטאים וקבוצות ספורט קיבוציות. הענפים המרכזיים היו כדורסל וכדורעף, שם נוצרה מסורת מפוארת שנמשכת בצורה מתונה עד היום. בכדורסל ניתן לציין קבוצות כמו מגידו/יקנעם והפועל בארי מהליגה הלאומית, כמו גם, כמובן, אלופת המדינה גלבוע/גליל מליגת העל, שגם כוללת בשורותיה שלושה קיבוצניקים מצטיינים: דגן יבזורי (משמר העמק), גוני יזרעאלי (גבת) ואבישי גורדון (כפר בלום). בכדורעף אלה מטה-אשר והמעפיל/עמק-חפר בתחום הקבוצתי, כשהבולט מבחינה אינדיווידואלית הוא מאמן נבחרת ישראל ומכבי תל אביב, זהר בר-נצר (בן קיבוץ המעפיל, נצר למשפחת כדורעף מפוארת), שבשורות קבוצתו האלופה משחקים לא מעט בני קיבוץ.

ככל שעוברות השנים, מתרחבים המקצועות בהם

עוסקים הקיבוצניקים וגם שם הגאווה מתעוררת.

כולנו זוכרים את מדליסט הארד האולימפי בתחום

הקיאקים, מיכאל קלגנוב, שמאז עלייתו לארץ

מתגורר בקיבוץ דגניה ב'. חלקכם בטח שמע גם

על אלוף ישראל בקפיצה משולשת וקפיצה

לרוחק - יוחאי הלוי (רמת השופט).

אפילו בכדורגל, ספורט שהיה במשך שנים

נחלתם הכמעט מוחלטת של העירונים

(לא חשוב מאיזו עדה), אנו רואים קיבוצניקים,

בראשם בלם נבחרת ישראל והקבוצה

האנגלית "בלקפול" - דקל קינן (ראש הנקרה)

וחברו לנבחרת - דני בונדר (גזית), שמגן על הצד הימני של האלופה הפועל תל-אביב. הבריכות הקיבוציות השפיעו אף הן והתוצאות נראות בשטח עם גל נבו (חמדיה) שגרף את מדלית הארד במשחה ל-400 מטר מעורב באליפות אירופה, ואת שחיינית הנכים ענבל פיזרו (יזרעאל) שכבר הפסיקה לספור כמה מדליות אולימפיות הביאה מאז תחילת הקריירה.

 

אם בספורט ומוסיקה הבחירה קשה עד בלתי אפשרית, הרי שבתחום הקולנוע ההכרעה ברורה.

הסרטים עליהם חתום דרור שאול כבמאי ותסריטאי מוכרים לכל קיבוצניק שמחשיב את עצמו, וגם אם הם לא ממש משרתים את הרעיון הקיבוצי הרי שהם מביאים גאווה לאינדיבידואל בחיי הקיבוץ.

הקאלטי והפופולארי בין השניים הוא כמובן

"מבצע סבתא" האלמותי, שעשה לקיבוצניקים

את מה שה"סימפסונס" עשו לאמריקאים –

שם להם מראה מול הפנים.

משפטים כמו "איפה למדת לעשות רוורס

עם עגלה?", "נמשיך במועדון לחבר",

"הקיבוץ לא יממן חתונה או לוויה למי שלא

חי בו בשלוש השנים האחרונות" ועוד מוכרים

לכל אחד מאיתנו מחיי היומיום, ושאול,

שקיבל את ההשראה לקיבוץ "עסיסים" מקיבוצו לשעבר כיסופים, הצליח לרכז אותם בצורה מושלמת לשעה וקצת של קאלט קיבוצי משובח, מצחיק ונוקב.

מאוחר יותר פנה שאול גם לצד האפל יותר של החוויה הקיבוצית, כשהביא למסך את סיפור חייו הלא פשוט בקיבוץ בסרט "אדמה משוגעת" - שזיכה אותו בפרס "אופיר" לסרט הטוב ביותר לשנת 2006 ובפרס הדרמה הבינלאומית הטובה ביותר בפסטיבל "סאנדנס" היוקרתי בשנת 2007. מסתבר שאצלו הדרך לעשות סרטים זה להתחיל בכל הכוח ולאט לאט להגביר.

 

גם במסך הקטן יש לקיבוצניקים במה להתגאות. אז נכון שהייצוג לא רב, וברוב הפעמים שמציגים אותנו בסדרות זה לא נראה ממש מחמיא (עם כל הכבוד למשחק המשכנע של איבגי בתפקיד הרפתן), ובכל זאת יש לנו כמה שמות מוכרים מאחורי הקלעים: על רגל אחת ניתן למנות את רכז הכתבים של ערוץ 2 כרמל לוצאטי (רמת השופט), את כתב חדשות 2 ניר דבורי (אילון) ואת כתבנו בדרום שגיא בשן (נירים). אך לטעמי מי שמביאה לנו את הכבוד הכי גדול היא דווקא קריינית הרצף בדימוס עינב גלילי מקיבוץ נען. היא אמנם עזבה כבר מזמן את הקיבוץ, ומאז "משחק מכור" ניתן למצוא אותה בעיקר בתכניות בוקר למיניהן, אך גלילי היא פשוט הקיבוצניקית האולטימטיבית: צינית, חריפה, אינטליגנטית ובעלת סקסאפיל לא מתאמץ.

 

מתוך המבחר הרב של היוצרים הקיבוציים, החלטתי לאחר התלבטויות רבות לציין את אסף ענברי וספרו המטלטל "הביתה". הספר יצא לאור בשנה שעברה, והביא בצורה מופתית את סיפורם של קיבוצים רבים בשנות ה-2000, בהשראת החוויות שעבר מחברו בקיבוצו אפיקים. זה ספר על אידיאלים שדעכו, על החלום הקיבוצי, שברו והחיים שאחרי. את כל זה מעביר ענברי בצורה שהיא גם מרגשת, גם כואבת וגם מצחיקה. חווית חובה עבור כל קיבוצניק.

 

כמי שחונכו על ערכים סוציאליסטים, יש נטייה

לחשוב שבתחום העסקים לא נזכה לגאווה

קיבוצית אמיתית, אך בכל הקשור למנכ"ל

"אסם", גזי קפלן, ההפך הוא הנכון. קפלן,

חבר קיבוץ לוחמי הגטאות הנחשב לאחד

המנהלים הבכירים במשק, הגיע לקיבוץ

במסגרת גרעין והתאהב ברעיון. בראיונות

עיתונאיים סיפר שאת תפקידו הניהולי הראשון

עשה בלול של הקיבוץ. הקיבוץ היה גם זה

שקיבל את משכורתו השמנה מ"אסם",

עד שהופרט ועבר לשכר דיפרנציאלי.

למרות שהוא פועל בשוק קפיטליסטי, מקפיד

קפלן לשמור על הערכים הסוציאליסטים עליהם

גדל. הוא ביכה לא פעם את הפרטת קיבוצו,

ועמד בפני משבר גדול כשהמפעל הקיבוצי

"טבעול", אותו הקים יחד עם ד"ר מיכה שמר

בסנדלריית הקיבוץ, נרכש על ידי חברת הענק בראשה הוא עומד וסימל סופית את מות הקיבוץ במתכונתו הקודמת.

גם מבחינת טיב הניהול יש לקפלן במה להתגאות: אשתקד הוא הגיע למקום השלישי בדירוג המנהלים המוצלחים של "כלכליסט". גם סוציאליסט, גם מצליח וגם ערכי - מי אמר שקיבוצניקים לא יכולים להשתלב בעסקים?

 

האנשים האלה – ועוד ריבם וטובים אחרים - מוכיחים פעם אחר פעם שכמה שלא ישמיצו אותנו וישמחו לאידנו, גם בגיל 100 אנחנו עדיין חיים ובועטים. אז כשאתם נתקלים באחד ממביאי הגאווה האלה, אל תתביישו להגיד כל פעם גם אם לא נחוץ, כשהשיחה שמסביב קולחת, שגם הוא היה בקיבוץ.