"חג פורים, חג גדול לילדים", אומר השיר המפורסם. יסלח לי המחבר "עממי", אבל נראה לי שאם הוא היה חוגג פורים כהלכתו בתנועה הקיבוצית, הוא היה רואה שהמסיבה של הילדים היא רק אפריטיף קטן לעומת מה שמצפה לו מספר ימים לאחר מכן, שעה שתחת גג חדר האוכל נאספים המוני אנשים לערב בו יכולים כולם. מתלמיד כיתה י"ב (על פי רוב, זהו גיל המינימום) ועד פנסיונר (אין גיל מקסימום), ממזכיר ועד נגר, ממנכ"ל ועד במב"ח, כולם חוברים יחדיו לקרחנה של תחפושות מגוחכות, ריקודים משותפים, והמון המון אלכוהול.
שלושת הרגלים של הקיבוצניקים
הרוח החופשית והתאחדות הקיבוץ סביב השמחה, הפכו את פורים למיתוס שהמאמץ וההתגייסות סביבו מגמדת את כל שאר חגי השנה.
"אין ספק שפורים הוא ה-חג של השנה", מאשרת נ', (21) מקיבוץ בארי "ההפקה מתחילה איזה חודשיים לפני ומעורבים בה המון אנשים. יש מי שאחראי לתפאורה, יש אחראי לאלכוהול, להופעות, לאוכל, שיבוץ תורנים, הכל. זאת השקעה מטורפת כשהשאיפה היא תמיד להרים חג כמה שיותר איכותי. הקיבוץ שוכר מערכת הגברה רצינית. התפאורה מושקעת תמיד והופכת את חדר האוכל הרגיל למשהו אחר לגמרי".
"זה אחד החגים המושקעים", מאשר רועי גרדי (31) מקיבוץ דן, "התפאורה היא תמיד דבר מאוד מרשים ויפה שנעשה בהתנדבות ועד לא מזמן היינו עושים קידום מכירות רציני כדי להכניס את האנשים לאווירה. היה אצלנו מנהג שנקרא "טרור פורים". זו מסורת שבמסגרתה באים כמה צעירים למקומות ציבוריים כשהם לובשים מסכות וחולצות שכתוב עליהם "טרור פורים" ורצים בקולי קולות תוך שהם משפריצים על העוברים ושבים ספריי חוטים ואז בורחים. זה מצחיק, אנשים היו אמורים להתרגל לזה כבר, אבל כל פעם מחדש יש כאלה שלא מבינים מה נפל עליהם".
 |
| פורים בקיבוץ. מדגם מייצג |
"אצלנו הערב תמיד מתחיל בתהלוכה", מספר ארז לוי (24) מגן שמואל, "הפורמט הוא שהצעירים של הקיבוץ יוצאים לקראת הערב עם בר על גלגלים, מוסיקה ותחפושות. אנחנו מסתובבים ברחבי הקיבוץ וקוראים לאנשים לצאת מהבתים. זה משהו מאוד נחמד שמכניס את האנשים לאווירה עוד לפני שהערב מתחיל".
ההשקעה והאווירה הייחודית הפכו את פורים למשהו כמעט קדוש כשהקיבוצניק הממוצע יעשה הכל על מנת לא להחמיצו. אני זוכר איך בתקופת הצבא שלי, בעוד העירונים דרשו לצאת הביתה בשלושת הרגלים שלהם (ראש השנה, פסח ועוד איזה חג זניח), כל מה שעניין אותי ואת חבריי הקיבוצניקים היה לצאת לשלושת הרגלים שלנו שכללו את הסילבסטר, יום העצמאות ומעל כולם פורים. גם שנים אחר כך, כששכבתי על ערסלים מפנקים במרכז אמריקה, בערב פורים עצמו, הזדחלה ללבי צביטה קטנה על כך שאני לא שם.
"נראה לי שזה מין טאבו כזה", מצטרפת נ' לתחושה שלי, "אין דבר כזה לא להיות בפורים. חיילים פה שוברים רגליים כדי לצאת ביום הזה. היה גם אחד שגרם לעצמו בכוונה דלקת עיניים כי הוא היה אמור להישאר שבת".
 |
| החיילים שוברים רגליים כדי לצאת הביתה |
"אין ספק שהרבה אנשים מהקיבוץ וגם כאלה שעזבו, רואים את הפורים כמשהו שמאוד כדאי להיות בו", מאשר ארז, "תשמע, זה אחד מהאירועים היותר כיפים ומהנים שיש במהלך השנה. אפשר להגיד שזה אירוע מאסט".
כשהמסיבה מתחילה, החומות מוסרות באופן סופי, כשאחד האלמנטים העיקריים הוא כמובן הריקודים. בקיבוצים המשקיענים מתחיל הערב בריקודים סלונים, ממשיך ברונדו סוער, עובר למוסיקת ריקודים ישנה ולבסוף חותך לדיסקו לכל דבר. המבנה הזה, בתוספת הרבה מאוד אלכוהול, יוצר לא פעם מצבים מופלאים. בצד אחד של הסקאלה ניתן למצוא צעירים שכבר התחילו לשתות ב-10 בבוקר ומזמן עברו את סף הבושה, נסחפים לטנגו סוער עם נשות אליטת הנשפים הקיבוצית (כלומר, בחורות בנות 70 שיהרגו בשביל לילה עם ברישניקוב). בצד השני, קורה לא פעם שאותן חובבות נשפים, ששתו כוס אחת יותר מדי של "בלאדי מרי", עפות על "פוקר פייס" של מיסטר גאגא. בתווך דוהרים כולם על התיש עם הזקן.
"פורים זה מסורת", מנתחת נ' את הקסם הפורימי, "לרקוד עם אנשים שלא היית רוקד איתם ביום רגיל, הפך לחלק ממנה".
"פורים פשוט נותן את ההזדמנות", מספק רועי הסבר משלו, "יש לא מעט אנשים בקיבוץ שבפורים פתאום מקבלים צבע אחר. החג הזה ידוע בקיבוץ כאירוע שבאים לשמוח בו ושמים את כל האפרוריות היומיומית בצד וזה מביא לשינוי פתאומי בהתלהבות של האנשים. הם פתאום מוכנים להגחיך את עצמם עם איזה כובע בוקרים שקיבלו פעם במתנה ממישהו. אחר כך הם מתחילים לרקוד קצת בקטע של הפסדובלה, שותים לא מעט ולאט לאט משתחררים, כך שעד שמגיע הדיסקו כולם כבר במצב שהם לא באמת עצמם ומותר להם להתפרק".
"זה מה שמצחיק", מוסיף ארז, "אתה רוקד שיכור, מסתכל שמאלה ורואה את ההורים שלך שיכורים, מסתכל ימינה ורואה כל מיני אנשים שלא חשבת בחיים שתראה אותם במצב כזה. זה קצת מוזר, אבל זה גם מגניב. יש איזה חוק לא כתוב שבפורים אנשים מרשים לעצמם לעשות דברים שבשאר השנה הם לעולם לא יעשו. זה כיף שיש פעם אחת בשנה לילה שכולם עושים שטויות. למה לא?".
"בפורים הכל לגיטימי", אומרת נ', "לשבור את היד ולהמשיך לרקוד זה לגיטימי, ופתאום כבר לא כל כך מפריע לזקנים שכולם מעשנים בחדר אוכל למרות שאסור ".
ואם כבר מדברים על הריקודים, הרי שאחד האלמנטים העיקריים זו המוזיקה שבוחרים לנגן. גם בתחום זה הקיבוץ נבדל מכל מקום אחר על הפלנטה. הרי מה הטעם באמצעים טכנולוגים מתקדמים (נניח, מחשב, או לפחות דיסקים שלא יקפצו בכל שיר שני), כל עוד על העמדה עומד איזה עירוני עם ג'ל בשיער. נו! שיסלק כבר את הריהאנה הזאת וישים קצת בוני אם.
נושא נוסף שמלווה את פורים, הן כמובן התחפושות. בתחום זה דווקא מישרים הקיבוצניקים קו עם המגמה הנפוצה: התחפושת המועדפת על בנות המין היפה, תהיה, על פי רוב, "כוסית" (מכבסת מילים לתחפושת העוסקת במקצוע העתיק בעולם). זו יכולה להיות חתולה כוסית, שוטרת כוסית, פיה כוסית, או אפילו איווט ליברמן כוסית, לא משנה מה סוג התחפושת, העיקר השורה התחתונה - מינימום בד, מקסימום עור. הבנים, לעומת זאת לא יהססו להביך את עצמם עד הסוף ויוצרים לעתים מראות קשים לצפייה.
"אני התחפשתי לפני כמה שנים לפיה כבדה", מוכיח רועי את הטענה, "אני בחור קצת שמנמן ולבשתי בגדים ורודים שהדגישו לי את הכרס".
 |
| אנשים משקיעים חודשים בעיצוב תחפושת |
"היופי אצלנו זה שהנושא הוא לא רק בתפאורה אלא גם בתחפושות", מספר דותן נווה (20) מבארי, "לפני שנתיים, כשהנושא היה בית חולים, היתה שלישיית צעירים שהתחפשו יחד - אחד למגן, השני לדויד והשלישית לאדום. כמה חבר'ה אחרים התחפשו לשפעת העופות וזרקו על האנשים נוצות. יש השקעה".
"אגב תמיד יש את החמישה אנשים האלה שמגזימים עם התחפושות ואין לך מושג מי הם", מוסיפה בת קיבוצו נ', "זה קטע, הם מסתובבים ורוקדים איתך כל הערב ויום אחרי זה אין לך מושג עם מי בילית".
מי ראה שיכור שותה מן החבית?
אך עם כל הכבוד לשאר הדברים, את עיקר תשומת הלב מושך הבר. זהו הסיפור האמיתי של פורים וזה ללא ספק לבו של האירוע.
מוזר לראות איך הקיבוצניקים, שכופרים במשך כל השנה, הופכים לפתע לאנשים יראי שמיים כשמדובר במצווה "עד דלא ידע" (או בתרגום חופשי לקיבוצית – "בואו נקיא ביחד על הדשא") וצורכים כמויות אלכוהול שלא היו מביישות את ניקולס קייג' בסרט "לעזוב את לאס ווגאס".
כמה פדיחות עשיתי לאורך השנים באזור הזה. שירת חיילים שיכורים מפגרת בפורים 98' בפרפראזה מביכה על שלמה ארצי: "לא עוזב את הבר עבור אף אחד", שירת משוחררים מפגרת בפורים 2000 תוך כדי הקפצת טקילה: "ידיים למעלה, על הראש, על הכתפיים, אחת שתיים שלוש" (בשלב הספירה מקפיצים את הטקילה בעוצמה שכבר גבתה לא מעט קורבנות) והתמזמזות פומבית מוגזמת עם אולפניסטית מזדמנת בפורים 2004, הן רק חלק קטן מרשימה ארוכה של רגעי קלון מתוקים.
"בפורים אנשים יקפיצו כל מה שתתן להם", מספרת נ', "זה מצחיק, לפעמים הברמנים נותנים לאנשים שיכורים להקפיץ רק ספרייט והם בטוחים שהם ממשיכים לשתות. אני באופן אישי, כבר נתתי לאנשים שהיו ממש שיכורים להקפיץ מים והם לא שמו לב. בגדול הברמנים אמורים לשים לב למי שמגזים ולרסן אותו, אבל הבר אצלנו פועל על בסיס ברמנים מקומיים בתורנות של חצי שעה לכל אחד, ככה שבדרך כלל גם הם שיכורים לגמרי. אתה יודע, נופלים בקבוקים ונשברים ואז אתה מוצא את עצמך בארבע בבוקר מוציא לאנשים זכוכיות מהרגליים כי כולם רוקדים יחפים".
בגן שמואל, לעומת זאת, אנשים כבר לא מוציאים בשנים האחרונות זכוכיות מהרגליים, זאת מאז שהחלו לעבוד עם בר מושכר. "גם אצלנו האלכוהול חינם", מסביר ארז, "אבל אנחנו רוצים שאף אחד מהקיבוץ לא יעבוד בפורים וכולם יחגגו עד הסוף. יש תקציב לפורים ואנחנו מוכנים להשקיע אותו בבר חיצוני כדי שכולם ייהנו".
אבל בעוד בתחום הברמנים יש שינוי בין קיבוץ לקיבוץ, הרי שבתחום השיכורים אין ממש הבדל, כשכולם יוצאים מתוך נקודת הנחה שמה שקורה בפורים נשאר בפורים.
הרווקים המזדקנים מתחילים עם הצעירות, הזקנות מתפרעות עם ליידי גאגא
"זה מצחיק נורא לראות את החבר'ה המבוגרים", מספרת נ', "אתה רואה פתאום אנשים בני 70 מקפיצים טקילות עם צעירים בני 20 וכל הרווקים המזדקנים של הקיבוץ חושבים שהם יצליחו להתחיל עם הצעירות. כל שנה יש הימורים לגבי מי מהזקנים ייפול ראשון ולפני הפורים אנחנו דואגים למנות נהג תורן שיודע שהוא צריך להישאר טיפה יותר שפוי כדי שיוכל לפנות שיכורים עם הקלאב קאר. תשמע, זו מסיבה עד הסוף. כולם הולכים עם כולם, כל מיני זוגות חדשים נוצרים ומדי פעם אפילו מחזיקים מעמד גם אחר כך. מי שהולך בבוקר בקיבוץ מוצא שיכורים בכל מיני פינות משונות בקיבוץ שאין להם מושג איך הם הגיעו לשם ואז לך תוציא אותם מהתחפושת".
"הקאות הן באמת סטנדרט" מאשר רועי, "בבוקר, הרצפה של חדר האוכל מציעה שילוב נדיר של קיא, אלכוהול, סיגריות וכל מיני קישוטים שנפלו מהתקרה. מעבר לזה יש כל מיני פינות חמד ובראשן חדר קילופים הידוע לשמצה, בו קילפו בימי הזהר של חדר האוכל תפוחי אדמה ובצלים, אבל בפורים מקלפם שם בגדים אחד מהשנייה".
"דברים כאלה קורים", צוחק ארז, "בוא נגיד שכשאתה רואה כמה אנשים שותים ואיזה תורים יש בבר, אתה יודע שזה יביא לתוצאות בסופו של דבר. אצלנו אמנם אין חדר קילופים, אבל יש מספיק שיחים מסביב לחדר האוכל. עם זאת, לא ממש ידוע לי על זוגות שיצאו מפורים. נראה לי שזה הקסם של החג הזה, הוא מספק רגעים חד פעמיים..."
פורים בקיבוץ - חג כהלכתו