קבוצת אנשים, רובם צעירים אבל לא רק, מחליטה יום אחד להפנות עורף לחיים המוכרים ולצאת למסע בעקבות רעיון. אם הנרטיב הזה נשמע לכם מוכר - אין זה פלא, הוא הרי תלוי באילנות גבוהים מאוד: יציאת מצרים, התנועה הציונית, הקיבוץ... בשלוש השנים האחרונות, באופן פחות דרמטי ומחייב, נתלה באילנות הללו גם "Walk about love" - מסע חוצה ישראל, אלף קילומטרים, מאה ימים, מאילת עד החרמון.
Walk about love קרה לראשונה בראשו של רע פסטרנק (27) בקיץ 2006 באוסטרליה, כשישב בסלון המשפחה שאירחה אותו וצפה בחדשות. על המרקע נצפתה מלחמת לבנון השנייה, ורע התקשר הביתה למישר (יישובי גדרות) ושמע מהוריו שקיבל צו 8 ושחברו מילדות דרור קנדלשיין, שרק לפני כמה חודשים רקד יחד אתו על החוף בגואה, נפצע קשה מקליע בראשו.
את מה שהתחולל בנפשו באותו ערב הוא מתאר במילים הבאות: "פתאום זה קורה, מין חיזיון: אני רואה קבוצה של אנשים מכל העולם צועדת בנופי שביל ישראל במסע של שלום ואהבה ביחד, עם מוזיקה וצבעים, מעבירים מסר חזק ביותר, עוברים חוויה חיובית בישראל וממשיכים הלאה. מסע של אהבה, שבא לתקן ולרפא אחרי מסעות המלחמה שהיו בשישים השנים האחרונות. במקום חיילים אני רואה תרמילאים, במקום כלי לחימה משתמשים בכלי נגינה, ובמקום שנאה והרס באה האהבה".
 |
| צועדים. מסע של אהבה (צילומים: אתר המסע) |
כוח התרמילאות
שנתיים וחצי אחר כך, בפברואר 2009, יצא המסע הראשון לדרך. היום, בעיצומו של המסע השלישי, יכול רע לומר שייסד מסורת. את ליל הסדר האחרון חגג יחד עם מאות משתתפים, מהארץ ומחו"ל, בעין תמר שבדרום מדבר יהודה. היו שם "הגרעין הקשה", שמורכב מכארבעים חבר'ה שהולכים לאורך כל המסע, והיו גם אנשים שהצטרפו לשבוע, לסוף שבוע, ליום. באים, הולכים והולכים. פסטרנק מאמין שבתרמילאות בישראל טמון כוח גדול שיכול להוביל לפתרון, או לפחות לעורר מודעות, לאפשרות של שלום:"החלטתי שאני לא מחכה וקבעתי תאריך כדי להראות לכולם מה יקרה כשיהיה כאן שלום. תיירים יזרמו לכאן, יהיו פסטיבלים ויהיה שמח".
שלום הוא מילה גדולה מאוד, הוא יודע, אבל בפוליטיקה הוא לא מתערב. אולי חוסר המעורבות הזו היא כל העניין: "כבר שישים שנה אנשים יורים כאן אחד על השני, למה לא לסגור את הסיפור הזה? אני החלטתי שמספיק, אני רוצה פסטיבלים".
ופסטיבלים הוא מקבל. בפורים למשל, ערב פתיחת המסע, חגגו מאות במסיבה בפארק תמנע. לכל עיר בה עובר המסע נכנסים הצועדים ו"עושים רעש". הם צועדים ברחובות, בתופים ובמחולות, מעוררים את התושבים, ומפיצים את מסר האהבה. בסופי השבוע חונים חברי השבט בכל פעם בחניון אחר, מקבלים את השבת בנגינה ובהקראת קטעים שנכתבים על ידי המשתתפים, מכינים ארוחה משותפת ועוסקים בפעילות אקולוגית, כגון ניקוי חופים או נטיעת עצים, המתוכננת בכרמל. מעבר לזה מביא כל משתתף את הידע האישי שלו ומתקיימות סדנאות: ג'אגלינג, טיפולים הוליסטיים, יוגה, מדיטציה, ואיך לא, נגינה ומסיבות.
שבט אחים
"הגרעין הקשה" מונה, כאמור, כארבעים צועדים שקוראים לעצמם "השבט". אחוז נציגי התנועה הקיבוצית בו - גבוה בהרבה מאחוז הקיבוצניקים באוכלוסייה.
עמית עמירן (19), בת לאב ישראלי ואם מהרפובליקה הדומיניקנית, סיימה לא מזמן אולפן בן חמישה חודשים בקבוצת-יבנה והחליטה להצטרף לכל המסע, רגע לפני שהיא מתחילה בהליכי גיור ועלייה. היא שמעה על המסע מחברים והגיעה אליו יחד עם חבר מברזיל. אופי המסע מזכיר לה מאוד את החיים בקיבוץ, שם עבדה בחדר האוכל: "העדפתי ריח של אוכל על ריח של פרות", היא צוחקת. "מה שנפלא כאן זה אווירת השיתוף והיחד. גם מי שבא רק לכמה ימים מתקבל כחלק מהשבט. את כל ההחלטות מקבלים ביחד, כולם מתנדבים במטבח ובפינוי המחנה, ומשתפים את כולם בכול. אפילו אם יש לך רק תפוז אחד, אתה מחלק אותו".
 |
| אקונומית המסע. כולם עוזרים בבישול ובפינוי המחנה |
טל קוליקובסקי (21, גן-שמואל) מסכים אִתה. הוא סיים לא מזמן שירות לאומי, והחליט לבדוק את אופציית הטיול "הגדול" כאן בישראל. בשנה שעברה הצטרף לחלק מהמסע, והשנה הוא כבר עושה את כולו: "גם השנה וגם בפעם הקודמת באתי לבד, וכאן הכרתי את כולם".
גלי חפץ (29, שער-הגולן) שומעת את הילדוד'ס הללו ומחייכת. היא התפטרה מעבודתה כאחראית על סיוע לסטודנטים זרים במרכז הבינתחומי בהרצליה והצטרפה לגרעין הקשה של השבט. חוויית המסע שלה מורכבת יותר: "עזבתי את הקיבוץ השיתופי כי מיציתי את הרעיון", היא מספרת. "מצד שני, החיים בקהילה קוסמים לי. לא נכון לומר שאין קשיים במסע. יש ימים של הליכות ארוכות, משהו כמו עשרים ק"מ. בלילות קר נורא, ולא תמיד כולם משתתפים ועוזרים במטלות".
אז מה, לא הכול ורוד בממלכת התרמילאים?
גלי חפץ: "אני פשוט משחררת. יומיים שלמים הלכתי לבד. לכל אחד ישנם הרגעים שלו, שבהם לא בא לו על אף אחד. אנשים הגיעו לכאן בפתיחות גדולה ויודעים מתי לחבק ומתי לשחרר".
ואיך מתנהלים העניינים?
"אין מזכירות, אם זה מה שנדמה לך... פותרים הכול ב'מעגל' שבו לכל אחד יש זכות דיבור. בשבוע שעבר, למשל, עלתה שאלה בנוגע לאוכל. טכנית, רע מנהל את העניינים, אבל ההחלטות מתקבלות יחד. בסופו של דבר, התמונה הכללית מוצלחת".
מה הלאה?
"כרגע אחזור לקיבוץ בסיום המסע, והחלום שלי הוא להקים שכונת בנים בשער-הגולן".
פסטרנק מסכים בעניין הקושי, ומוסיף כי זהו חלק חשוב מהעניין: "אתה לא מגיע לעוד פסטיבל בטבע, או חגיגות מוזיקה. הקושי יוצר התחברות, והרעיון הוא להביא תרמילאים מרחבי העולם, שיכירו את שביל ישראל והנופים ויחוו חוויה שונה, למרות קשיי ההליכה ותנאי השטח".
בימים אלה נמצא המסע פחות או יותר באמצע הדרך. השבוע יטיילו בנחלת פרת (ואדי קלט) ובסוף השבוע הקרוב (5-7.5) הם חונים ביער ירושלים. אחר כך יצפינו דרך תל אביב, יגיעו לים התיכון ולכינרת, יעפילו לחרמון ויסיימו בחוף הבונים. כולם, כולל כולם, מוזמנים להצטרף. עוד פרטים על המסלול ועל המסע תמצאו באתר www.walkaboutlove.org.il