שורת פתיחה - מגיעים לפאקווד בשעת ערב מוקדמת. עיירה קטנטנה בדרום שמורת הטבע הלאומית הר רינייר אשר במדינת וושינגטון, בפינה הצפון-מערבית של ארצות הברית.

 

לאחר פריקת מזוודות, מקלחת והתנקות מאבק הדרכים בתלתלינו (בלי קשר למרגול), מתחיל הרעב להציק.

 

20:02 - שיחה עם בעל הבית במוטל (מלון דרכים) שבו אנו מתאכסנים מבהירה, ש"בשעה מאוחרת זו" מרבית המסעדות כבר סגרו את שעריהן, והאפשרות היחידה שלנו היא לסעוד בפאב המקומי "Blue spruce saloon & grill" (בתרגום חופשי: "האשוחית הכחולה - מסבאה וגריל"). "הגיע הזמן", אני חושב לעצמי, "אחרי שלושה שבועות טיול, סוף-סוף נבקר בפאב ולא סתם פאב - פאב קיבוצי. אחרי הכול, הוא שוכן במקום קטן, מוקף בטבע, שבו כולם מכירים את כולם ואין כלום לעשות אחרי השעה 20:00. נו... קיבוץ".

 

 

20:17 - מוזיקה חיה רועמת ורוכבי "הארלי" מקועקעים מקבלים את פנינו בכניסה. מלצרית שמנמנה מובילה אותנו לשולחן, ואנחנו ממהרים להזמין משקאות. מאז הפעם האחרונה שבה ביקרתי בארצות הברית, לפני תשע שנים, חלה קפיצת מדרגה אדירה באיכותן של הבירות האמריקאיות, ואת מקומן של ה"באד" ושל ה"מילר" הדלוחות וסרות הטעם תופסות היום בירות בוטיק מצוינות. נאמן לחוק שליווה אותי בטיול, להזמין בכל מדינה את הבירה המקומית, ולכבוד פתיחת העונה של הקבוצה האדומה שהשארתי מאחור, אני מזמין כוס גדולה של בירת RedHook (וו אדום) נפלאה מתוצרת וושינגטון. חברה שלי, נורית, מחליטה דווקא לפזול דרומה ומזמינה קנקן של מרגריטה, שמגיע עם כוס רחבה, זית ומלח גס על הקצוות.

 

בתחום האוכל אין חדש תחת השמן, והמקום נותר נאמן למטבח האמריקאי, עם שלל מאכלים על טוהרת הטיגון העמוק (מזכיר לכם משהו?). לאחר התלבטויות אני מזמין סטייק "סירלוין" 9oz' עם צ'יפס ושלושה שרימפס מטוגנים. לעומתי, נורית מצליחה למצוא, אלוהים יודע איך, סלמון מבושל וסלט.

 

20:31 - כעת, כשהמשקאות על השולחן והמזון בדרך, אנחנו יכולים להתפנות לסקור את השטח. כיאה למקום היחיד שפתוח ברדיוס של 100 מייל, הפאב מלא במשפחות עם ילדים שמשווים לו סקסאפיל של סניף מקדונלד'ס.

 

מבחינת מראה, מדובר בפאב אמריקאי קלאסי: דגלי קבוצות ספורט וראשים מפוחלצים של חיות מתות מעטרים את הקירות, מסכים מהבהבים משדרים משחקי בייסבול, ורוקר מזדקן עם גיטרה ומכונת קצב שר "איגלס" בקול חרוך. בפינה, ליד שולחן הסנוקר שקוע טינאייג'ר במשחק וידיאו ויורה באקסטזה, באמצעות רובה וירטואלי, על חיות שמרצדות על המסך. כשקצת יגדל, יקנה לו אביו רובה אמיתי וחליפת הסוואה וישלח אותו לקשט כמה קירות בעצמו, אבל בינתיים הוא רק מתאמן.

 

חבורה רעשנית למדי של אמריקאים טיפוסיים מתיישבת בשולחן לידנו. יש שם שני זוגות, שני ילדים ועוד בחורה צעירה יותר שמתפקדת כגלגל שביעי. אנחנו עוד נחזור אליהם.

 

21:03 - כוס בירה ראשונה ורבע קנקן מרגריטה מסתיימים. אני שובר את החוק של עצמי ומזמין דווקא בירה מסוג"Moose drool" ("ריר של אייל קורא"), שמעבר לשם הלא מזמין, מיוצרת בכלל במונטנה. הטעם דווקא מאוד מזמין, ואני שוקע במשקה ובזמר הצרוד שמנסר את החלל עם "פוקסי ליידי" של ג'ימי הנדריקס. פרצי צחוק ונהמות סתומות מחזירים אותנו לשולחן הסמוך. כנראה בהשפעת השיר, בשילוב בירה וחרמנות טבעית, מתגלה פה סוג של מתח מיני, כשאחד מהגברים הנשואים מחליט לבצע פלרטוט בוטה עם "הגלגל השביעי". הוא מנפח את החזה ומספר בדיחות, שמאוד מצחיקות אותו ואת "הגלגל" שלצדו, אך פחות מצחיקות את אשתו, שלפי המבט בעיניה, הייתה שמחה לצרף בעצמה עוד שני ראשים לקיר המפוחלצים.

 

האוכל שמגיע מחזיר אותנו לשולחננו. כפי שקורה פעמים רבות, גם הפעם נראה שנורית ניצחה בבחירה, ובעוד שהיא נהנית מסלמון ורדרד וסלט מרענן, אני מוצא עצמי נאבק בסטייק שנרצח בעינויים (כנראה שיש לנו הגדרה שונה למונח "מדיום") ונראה כעת כגוש פחם צמיגי. השרימפס והצ'יפס דווקא טובים יותר, ובניגוד למצופה, לא מאוד שומניים.

 

21:43 - אני מסיים בירה שלישית ונורית משלימה קנקן של מרגריטה. כשאני מוצא את עצמי מסביר לה את החוקים של בייסבול והיא מוצאת את עצמה מקשיבה לי, שנינו מבינים ששתינו הרבה יותר מדי. מזל שהמוטל שלנו במרחק הליכה.

 

חשבון בבקשה - מבחר האלכוהול מרשים, אך האוכל טעון שיפור, המחירים נמוכים משמעותית מבישראל (קיבוץ שיתופי?), אך למעט ניסיונות ניאוף פתטיים, אין ממש מתח מיני. זה פאב? מסעדה? לא ממש ברור. מה שכן ברור זה, שה"אשוחית הכחולה" הוא המקום היחיד שפתוח באזור אחרי 20:00 וכמו רבים מהפאבים הקיבוציים, בזה טמון עיקר כוחו וקסמו.

 

שישה כוכבי זהב.