צלצול טלפון קטע את שלוות מנוחת הצהריים שלי. היה זה יום אביב נעים בשנת 1996.
כמה שבועות לפני כן, בפסח, חתמנו תקופה נפלאה של שש שנים במוסד החינוכי שומריה, עם ריצה בעירום בכל רחבי המוסד, והכול כבר נראה כמו חלום רחוק שעבר ונגמר בדרך לעתיד לא ידוע.
"הלו", עניתי מנומנם. מעברו השני של הקו היה חברי הטוב אוריאל בן צבי מקיבוץ הזורע, הוא סיפר, שלמרות שכבר יום שלישי, הוא כתב שיר לפסטיבל המוסד (שמתקיים ביום שישי) והוא מעוניין לאחד בפעם האחרונה בהחלט את הלהקה המיתולוגית "אין ברכה" (או בתרגום חופשי, כמה בוגר - נובלס), שכבר גרפה עד אז שתי זכיות בתחרות היוקרתית, שבמסגרתה כל שכבה צריכה לכתוב, להלחין ולבצע שיר מקורי פרי עטה. כש"אין ברכה" קוראת, אי אפשר שלא להתייצב, וכך מצאתי את עצמי נדחק עוד באותו ערב למקלט חזרות מעופש בהזורע, חמוש בגיטרה בס (למרות שהכלי בו התיימרתי לנגן היה בדרך כלל גיטרה חשמלית). כשה"סינגר סונג רייטר" הכריזמטי אוריאל הגיע לפזמון, עם שורת המחץ: "אך גם אם בשלישית ייפול הבית, הבית הגדול יעמוד לעד...", מיד הבנתי שאין שום דבר שיעצור אותנו בדרך לזכייה שלישית (מה שכמובן קרה); מה שאף אחד מאיתנו לא תיאר לעצמו זה, שהמשפט "הבית הגדול יעמוד לעד" יהפוך לסלוגן אלמותי, שמסמל את מאבק ההישרדות של פנימיית שומריה, ששנה לאחר מכן סיימה את דרכה כמוסד שבו ישנים ולומדים, ונותרה כמסגרת חינוכית בלתי פורמלית שאליה מגיעים החניכים בסיום יום לימודיהם בבית הספר האזורי החדש "מגידו", שהוקם, רחמנא לצלן, בשטח המוסד החינוכי המתחרה "הרי אפרים".
כעת, יותר מ-15 שנים אחרי אותו פסטיבל ויומיים אחרי התאריך שנקבע לאירוע, אך נדחה בעקבות הגשמים (אלוהים, אם ישנו, כנראה התחנך ב"הרי אפרים"), אני מגיע לאירוע חגיגות 80 שנה ל"שומריה", המוסד החינוכי הראשון של השומר הצעיר ואחד האחרונים שעדיין ממשיך להתקיים (גם אם לא במתכונתו המקורית), ואני לא יכול שלא להתפעל מכוחו המיתי של אותו משפט שמוזכר כאן בתדירות חסרת תקדים. הבית הגדול, שבמשך שנים היה לבו הפועם של המוסד, אך שנים עומד מוזנח ועזוב (ועל פי האגדה, גם רדוף רוחות), לבש חג לכבוד המאורע. הוא סויד ושופץ על ידי החניכים (חלקם הגדול, בעצמם בוגרי מוסד) ועל הגג הרעוע שלו הוקם בית קפה מאולתר. בספרייה הממוקמת בחלקו התחתון מוצגים לראווה עלוני המוסד, שבהם התחלתי את הקריירה העיתונאית שלי בטור הבועט והמעט מביך, "המדור הכתום של תום", ואני קורא אותם כעת בהנאה, מפליג במרחבי הזמן, אל עלומיי ואל חושיי.
משם אני ממשיך לחדר האוכל של המוסד, שם בנו החניכים הנמרצים מבוך מפותל העובר בין חדרים המוקדשים לנושאים שונים, המאפיינים את "שומריה", החל מחדר טיפוסי של מוסדניק (חסרה לי ערימת הבגדים המלוכלכים מתחת למיטה), דרך חדר טלוויזיות המשדר קטעים נבחרים מערבי תרבות, בואך חדר צילום עם תפאורה של המוסד של פעם וכלה, נו שויין, בהצדעה לשומר הצעיר.
ההמון נוהר אל האצטדיון של המוסד, שם עומד להתחיל המופע המרכזי. הגשם שוב מתחיל לטפטף, הקור מזדחל לאטו, אך עבור בוגרי המוסד זה רק מעצים את החוויה, שכן אז, בימים ההם, בתקופת האבן, כשאני הייתי צעיר, החימום תמיד היה שנוי במחלוקת.
המופע מתחיל ב"שיר העמק", הגרסה המבוגרת והגרסה הצעירה. על הבמה תזמורת שמורכבת מבוגרי מוסד, ביניהם אני מזהה את עמית לין, הגיטריסט הדגול, המבוגר ממני בשנתיים, שפעם אפילו ניגן בשיניו את הסולו של "ילד מזדקן". מיד אחר כך מגיעים המנחים. אח ואחות מקיבוץ מגידו, היא סיימה את המוסד לפני כעשר שנים ומתגוררת בתל אביב, הוא, י"בתניק נמרץ. הבדיחות... כמו ערב תרבות ב"שומריה". בסיומו של דיאלוג מגיע תור הנואמים: מנהל המוסד ירון שטרן, ראש המועצה חנן ארז ומשפחה בת שלושה דורות של חניכי המוסד, כולם מפארים ולא חוסכים בסופרלטיבים. אני חושב שוב על אוריאל, הוא לא פה, כמוהו גם אנשים רבים מהזורע (חלק מהם דווקא הגיעו), שהיה אחד הקיבוצים החזקים של המוסד, אך החליט לעזוב אותו לפני מספר שנים ומאז קיים ניכור מסוים. זה קצת מצער אותי, כי למרות הוויכוחים האינסופיים - מי קיבוץ יותר מוצלח (טוב, נו, לא ניכנס לזה עכשיו), ואיזה יצרן טרקטורים הוא הטוב בעולם (ברור ש"ג'ון דיר" יותר טוב מ"קייס") - הם היו במשך שש שנים החברים הכי טובים שלי ונוכחותם חסרה לי. לנואמים בכל אופן יש מזל גדול שאוריאל לא פה, כי אם הוא היה תובע פיצוי כספי על הפרת זכויות יוצרים, רק מהערב הזה הוא היה הופך למיליונר (נו, אתם יודעים, הבית הגדול וכדומה).
האירוע נמשך במצעד מרשים של חניכים ושל חניכות, שנשאו שלטים עם שמות כל הקבוצות; מיד אחר כך, פירמידות שכללו יותר מ-90 חניכים בגיל 12-18. משם עברו לריקוד המוני ומרשים של מוסדניקיות בעבר ובהווה. לפי כללי הז'אנר, למרות הקור העז, הן לובשות גופיות וחצאיות. כואב הלב. מחרוזת שירי פסטיבלים קוטעת את הרהוריי. רק רגע, איך זה שלא שרים את "הבית הגדול יעמוד לעד"? "הקסטה עם הביצוע נעלמה באופן מסתורי", מספרת אימא שלי שאחראית ב-30 השנים האחרונות על האורקולי. אחחח... אלה החומרים שמהם נבנה מיתוס. (בהזדמנות זו אני פונה ללבו של המשאיל האלמוני, אתה לא מבין כמה החזרת הקלטת תשמח אותה).
עוד כמה שירים וריקודים, ומגיע הגרנד פינלה של הערב: מפקד אש. מוזיקה דרמטית (שלא לומר, מיליטנטית) בוקעת ממערכת ההגברה. טרקטור עם מוסדניקים שאוחזים לפידים דוהר ומדליק כתובות אש. הכול מתלקח. כתובות יורדות באומגות, אחרות מסתובבות, זיקוקים "תוצרת חוץ" עפים לשמים והכול מתמלא עשן סמיך.
המפקד מסתיים במטח זיקוקים נוסף. ההמון מתחיל להתפזר. גם אני. ממרומי המדרגות מעיף מבט אחרון אל הדשא, שם מתגודדים המוסדניקים ופורצים באופן ספונטני בריקודים וחיבוקים, ההפקה של כל האירוע חתומה בראש ובראשונה על ידם. בחסות ובליווי של המחנכים (חלקם הגדול, בעצמם בוגרי מוסד), הם בנו ביתנים, שתלו פרחים, צבעו מבנים העלו הופעות וליפפו כתובות אש. הנוער פוחת? לא בבית ספרנו.
בסופו של דבר, תמונת הסיום האותנטית הזאת היא מה שאני לוקח מהערב הזה. כי בניגוד לסיסמאות, תערוכות, ריקודים, נאומים ושירים, שיכולים להיות לעתים מלאכותיים, גאוות יחידה של חניכים זה משהו שאי אפשר לזייף ואין לי ספק, שרק בדרך הזאת קלישאת הפסטיבלים, שיצאה מפרופורציות, תמומש הלכה למעשה והבית הגדול (לפחות מטפורית) באמת יעמוד לעד.
 |
| השומריה בתמונה מתחילת שנות החמישים |
פורסם לראשונה בזמן הירוק.