מכירת המפעלים בתנועה הקיבוצית הופכת את כולנו לשכירים, חברים בגובה דשא, במקום שותפים יצרניים ובעלי הבית. היא מנמיכה את קומתה של התנועה הקיבוצית

פועלי תעשייה: Douglass Crockwell

בשנים האחרונות נעשה נפוץ בתנועה הקיבוצית שקיבוץ ימכור את מפעלי התעשייה שלו. מדובר במפעלים שהוקמו על-ידי החברים, כחלק מדרך החיים הקיבוצית, במטרה לבנות חברה חופשית ובמטרה לבנות את הארץ והמדינה.

ניתן להבין קיבוץ שרואה אפשרות להכפיל את הייצור ואיננו יכול להשקיע בעצמו את הכסף ומכניס שותף, אך לא על כך מדובר: אם תעשיין פרטי קונה את המפעל, סימן שהמפעל יכול להיות רווחי, אלא שהקיבוץ מעדיף את הכסף ביד על פני קיום מפעל לאורך שנים.

כאשר האפנה הזו מצטרפת להחכרת האדמות היא הופכת את כולנו לשכירים, חברים בגובה דשא, במקום שותפים יצרניים ובעלי הבית. היא מנמיכה את קומתה של התנועה הקיבוצית.

שום אדם רציני לא יקרא לזה "התחדשות". זהו חלק מהתפרקות כללית מערכים שמתרחשת בתנועה הקיבוצית בעשורים האחרונים.

להבדיל, הדבר מזכיר לי את יציאת מצרים, כאשר בני ישראל רצו לחזור לעבדות ול"סיר הבשר" במקום להמשיך בדרכם ולהיות עם חופשי.