יחסי הגומלין החיוביים בין התנועה הציונית לבין הקיבוץ ובין המדינה בעשורים הראשונים שלה לבין הקיבוץ, איפשרו לקיבוץ לתפקד כמחנה עבודה של האומה שנבנתה. מה קרה כשהקיבוץ הפך מבן מועדף לבן סורר? בסדרת מאמרים יוצא עזרא דלומי לבדוק את דמותו של הקיבוץ במציאות ובייצוגיו האמנותיים לנוכח המציאות החברתית המשתנה בישראל

סוד מינוף כוחו של הקיבוץ

את סוד כוחו ועצמת השפעתו של הקיבוץ בישראל ניתן אולי לתמצת במילה "מינוף". כוחו וסודו היו ביכולת המינוף. ביצירת אורח חיים ודרך חיים שיתופיים, שבהם מתקיימדת ערבות הדדית מלאה בין החברים באופן שאיפשר לשלוח אנשים למשימות תנועתיות ולאומיות, בעוד הבית מגונן מעורף. כך גם אפשר היה לקלוט גרעינים וחברות נוער, לקלוט עולים, לקיים אולפנים, לחנך ילדי חוץ, לפעול באזור, להיות חוד החנית של מפלגות השמאל במערכות הבחירות, להיות מקור בלתי נדלה לשדרת הפיקוד הצה"לית, להקים מפעלים אזוריים והרשימה עוד ארוכה ונפרשת אל עבר תחומי התרבות והאמנות: אל המוזאונים, אל חבורות הזמר, אל להקות המחול, אל הוצאות הספרים, אל בתי האולפנא ואל הסמינרים. מדובר בשפע עצום, בלתי נתפש כמעט בהיקפו, ביחס לגודל האוכלוסייה שיצרה אותו.

לא פלא שלעתים נוצרה תחושה לפיה "כל הארץ קיבוץ", או של מדינה בתוך מדינה, העונות זו על צרכיה של זו. בעשורים הראשונים של המדינה, וגם לפני כן, כמעט ולא היה צעיר בארץ שלא חווה קיבוץ, אם כחבר שנשאר (או עזב), אם כנח"לאי, אם כחניך בתנועת הנוער או אם במסגרת שרות לאומי. הצעירים האלה, גם אם עזבו, היוו במשך שנים עורף ציבורי לקיבוץ, הם אהדו אותו מבחוץ ויצרו סביבו מסך של הגנה ציבורית מפני יריבים פוליטיים, הרבה לאחר שעזבו אותו. ולא רק בארץ, כי זרם המתנדבים שהגיע לקיבוצים אחרי מלחמת ששת הימים הוציא את שמעם אל רחבי העולם והפך אותם לאטרקציה עבור צעירי המערב. מתנדב ששהה בקיבוצי (ראש הנקרה) בשנות השבעים, הקים אתר אינטרנט שבו סיפרו מי שעשו פרק חיים בקיבוץ על רשמיהם ועל תקופת שהותם בו. מתברר כי עבור רבים מבין מאות הכותבים באתר השהות בקיבוץ היתה חוויה מכוננת.  

הפעלתנות הקיבוצית הזאת ענתה, כמובן, על הצרכים הלאומיים שהיו בשעתם וזכתה להערכה והוקרה רבה מצד החברה. לא היה זה עניין של מה בכך. ההערכה הזאת הייתה חלק מן הדלק שהזין את תחושת השליחות של החברים; היא איפשרה להם להיות שייכים למסגרת תובענית שהחברות בה כרוכה גם בוויתורים של יחיד למען הכלל.

להערכה ולחשיבות שייחסה החברה הישראלית לקיבוץ היו גם ביטויים פחות מופשטים, כגון הלוואות ממשלתיות והשקעות פיתוח שאפשרו את קיומו ואת קידומו הכלכלי; הנח"ל שהזרים עתודות אנושיות, ומעמד פוליטי מיוחד: מי זוכר היום את "הקול הכפול" שניתן לנציגי איחוד הקבוצות והקיבוצים במוסדות מפא"י ובמפלגת העבודה, נוהל שהיה קיים עד אמצע שנות השבעים וביטא את הערכת המפלגה ל"שליחינו החלוצים"? מי זוכר שייצוג הקיבוצים בכמה כנסות הגיע לפי ארבעה ויותר מחלקם בכלל האוכלוסייה (בכנסת השישית, השביעית והשמינית, בשנים 1965-1977, למעלה מ-10% מכלל חברי הכנסת, היו חברי קיבוצים)? ובעצם, החברות בקיבוץ דמתה במידת מה לשירות בסיירת או בקורס טיס, שגם שם אחוז ההשתתפות של בני הקיבוצים היה עצום – לעתים פי שמונה ועשרה ממספרם בכלל האוכלוסייה. שכרו העיקרי של המשרת היא גאוות היחידה שמעניק לו מעמדו והיחס שהוא מקבל מן הציבור, שהרי מדובר במסלול קשה, תובעני, ששום תמורה כספית איננה מכסה עליו.

אמת, היו גם חינוך, אידאולוגיה, אתוס שיתופי ואמונה, לא רק אהדה והערכה ציבורית. אבל כמו שבחור צעיר הולך לסיירת לא רק בגלל הציונות, אלא גם בגלל גאוות יחידה, כך גם מי שהגיע לקיבוץ בא לשם לא רק בגלל האידאולוגיה, אלא גם משום שהחברה הסובבת אהדה ועודדה, חלקה הגדול אמנם ממרומי היציע, בלא להשתתף במשחק עצמו, אך די היה בכך כדי לתת זריקת מרץ להמשך המעשה. יחסי הגומלין החיוביים הללו בין התנועה הציונית לבין הקיבוץ ובין המדינה בעשורים הראשונים שלה לבין הקיבוץ, איפשרו לקיבוץ לתפקד כמחנה עבודה של האומה שנבנתה: לעצב את גבולותיה ולהגן עליהם, להקים חקלאות ותעשייה משגשגות, לפתח את הספר. מה שאיפשר לקיבוץ להיות זמין לצרכי המולדת ומגויס למשימותיה, היתה האידאולוגיה השיתופית ואופן מימושה בקיבוץ. אלה העניקו לו את היכולת לפעול "עם הפנים החוצה".

הקיבוץ והמדינה: שינוי במצב הצבירה

ניסיון לסקור את מה שעבר על הקיבוץ בעשורים האחרונים יגלה שאחד השינויים המהותיים  שהתרחשו בתקופה זו ושלקיבוץ לא היתה השפעה רבה עליו, הם יחסי הגומלין שלו עם החברה הסובבת ועם המדינה. הם עברו מטמורפוזה. מיחסים שהיו "במצב צבירה" חיובי, הם עברו ל"מצב צבירה" שלילי או, לכל היותר, ל"מצב צבירה" ניטרלי. שורשי השינוי הזה, סיבותיו וחלקו של הקיבוץ בו קשורים במידה רבה לתהליכי ההפרטה, לשינויים הפוליטיים שעברו על החברה הישראלית ולהתפוגגות הסולידריות בתוכה, ובמקביל, להיקלטותם של תהליכים אלה והתאקלמותם ברבים מן הקיבוצים. מיחסים של תרומה הדדית – המדינה לקיבוץ, הקיבוץ למדינה – הם הפכו ליחסים כלכליים התלויים בדבר. ליחסי קח-תן. השפעתו של שינוי זה היתה עצומה ככל שמדובר במצבו ובתחושתו של חבר הקיבוץ. בתהליך איטי וכואב הלכה ופחתה "התמורה לאגרה" שהעניקה לו החברה הישראלית. משהו מתחושת טעם החיים הקיבוציים ומגאוות היחידה הלך והתפוגג. ישראל המשתנה חדלה לזכור לקיבוץ, המשתנה בעקבותיה, את חסד נעוריו.

התברר כי קל יותר לממש את עקרונות הקיבוץ – שוויון, שיתוף וערבות הדדית – כאשר ברקע יש עידוד של הקהל ושל החברה, כמעשה שליחות ביישוב הארץ, בקליטת עלייה או כעלית צה"לית. קשה יותר לממש את העקרונות הללו כדבר לעצמו – ללא "בונוסים" ממלכתיים ואחרים, ללא דברי שבח מן הסביבה וללא מעמד של "נסיכים". זו היתה אחת הבעיות בפניה ניצבו חברי הקיבוצים בעשורים האחרונים: הצורך להכיר בצדקת דרכם משום שהיא נכונה, ראויה ומהווה מטרה לעצמה ולא רק אמצעי בשירות המולדת; הצורך לחתור לחברה צודקת גם כשאין רוח גבית, ואולי חמור מכך, מול רוח נגדית, לעתים אפילו רוח נגדית עזה. לדור הבנים, השני והשלישי, שגדל אל תוך ישראל "הנורמלית", אל תוך תרבות הצריכה, לא היתה העצמה הרוחנית-אמונית של דור ההורים, שהקימו בלהט אמונתם בצדקת דרכם כמעט יש מאין. דור הבנים התקשה להתמיד במטלה הזאת.

זהו מבחן האמונה שרבים לא עמדו בו. שהרי עקרונות היסוד של חברה צודקת נותרו תקפים כפי שהיו. שוויון ערך האדם נותר אותו שוויון שראוי לחתור אליו. אולם התברר כי הקיבוץ התקשה להתקיים כקיבוץ, בהיותו מעורטל מאהדת הציבור וללא משימה לאומית קונקרטית. אמונתו של חבר הקיבוץ בדרכו נפגמה ברגע שכללי המשחק השתנו. התברר, לעתים, שזו אמונה על תנאי; אמונה התלויה בדבר, אמונה שאיננה עמידה בפני צוק העתים. בעלי הרעיון השיתופי היו זקוקים לתחושת שליחות כדי להתקיים. בלעדי תחושת השליחות מימוש הרעיון השיתופי, כדבר לעצמו, נעשה קשה, ברוב הקיבוצים – בלתי אפשרי. הקיבוץ הלך והפך מחלוץ מוביל לחקיין של החברה הסובבת.