המחאה החברתית של קיץ 2011 הוציאה מספר חסר תקדים של מוחים לרחובות, והנה, כמה חודשים לאחר מכן, נראה שהציבוריות חזרה בהרבה מובנים לנמנום אופייני. בקיץ קראו לשינוי דרכה של המדינה, אך השלטון נראה יציב מאי פעם.

אך השקט הזה מסתיר נתיבי חיים רבים שהשתנו במהלך הקיץ. באשדוד הבינו חלק מיושבי מאהל המחאה, תוך כדי שיחות ודיונים יומיומיים, שהם רוצים שינוי של ממש בחייהם. מאז הם בחיפוש אחר דרך להקים יחד קיבוץ שיתופי או להצטרף לאחד.

אילן אורייזר (40), כבר היה טעון לגבי המציאות החברתית בארץ עוד לפני תחילת המחאה החברתית. הוא חי במושב אמונים שליד אשדוד, נשוי ואב לארבעה.

אילן: "הייתי מ"פ בצנחנים ויש לי מעגל גדול של חברים באזור שחלקם היו חיילים שלי. בתקופה שלפני המחאה גלגלתי איתם שיחות ארוכות, איך ייתכן שאדם ששירת שש שנים בצבא, שעשה הכול 'כמו שצריך' בלי לעגל פינות, לא מצליח להניע את הגלגל, לרכוש דירה ולתת חינוך טוב לילדים.

"הרעיונות התבשלו יחד עם קבוצת החברים הזאת, אבל כשהמחאה פרצה היא הקדימה אותנו. איך שהמחאה התחילה לקחתי רשת צל של מאתיים מטר, הלכתי לחוף אשדוד ופרשתי אותה, התחברתי לגנרטור, שמתי שלטי מחאה והתחלית להזמין אנשים. מעגל החברים שלי הצטרף לשם ומלבד לעסוק במחאה ובעבודה היום יומית שלנו, דיברנו כל ערב על הבעיות במדינה ומה אפשר לעשות מולן.

"למעגל הראשוני הצטרפו אנשים רבים שהיום הם עיקר הקבוצה, שמונה היום חמישים משפחות. מכולם עלה רצון עז ליצור חממה של חינוך טוב לילדים, להפסיק לעסוק בתחרות חומרנית ובמשחק של הִשרדות, וגם רצון לעשות לטובת הכלל."

 

בזמן המחאה ועד ליום הפינוי בילינו במשך שלושה וחצי חודשים יום ולילה במאהל עצמו. ניהלנו שם חיים תקינים כמאהל לכל דבר. היה מקרר, אוכל, אנשים יצאו משם לעבודה. כל ערב ערכנו ישיבות ושיחות. זאת הייתה חווייה משותפת שהראתה שאפשר לעשות דברים משמעותיים יחד.

עלו כל מני רעיונות במהלך השיחות. בהתחלה חשבנו ללכת כגוש לאחד הבנקים ולהקים קבוצת רכישה ולרכוש דירות בערבות הדדית. אבל אחרי כמה זמן החלטנו שזה לא מה שאנחנו מחפשים. חלק מהביקורת שהיתה על המאהלים אמרה "אם יקר לכם צאו מהערים". חשבנו על זה ולנו זה נראה כמו רעיון לא רע. התחלנו לחשוב שהכי טוב לנו ללכת למנהל מקרקעי ישראל, לחפש אדמה, להתיישב ולהקים קיבוץ. כשהתחלנו להעמיק בעניין ראינו שהנושא של קרקעות הוא מורכב מאוד. הקרקעות כאילו שייכות למדינה אבל הן כולן למעשה תחת שליטה פרטית ולמי שמחזיק בקרקע יש אינטרס פרטי להמשיך ולהחזיק אותה. הסתובבנו ושאלנו במוסדות המדינה ואמרו לנו דבר מצחיק: "אין מדיניות יישוב". אין פעולה של המדינה לפיזור האוכלוסייה. מעדיפים שכולם יתרכזו ויצטופפו בתוך הערים, כי לא רוצים להשקיע ביצירת התיישבויות חדשות. פנינו לתנועה הקיבוצית, לתנועת המושבים ולאחרים. מי שבלט ברצון שלו לעזור לנו זה דווקא התנועה הקיבוצית.

 

הקבוצה שלנו אינה של משפחות קשות יום. מדובר באנשים שעובדים, מתפרנסים, עושים את מיטב יכולתם להתקיים וזה לא מספיק בארצנו.

בקבוצה יש שכירים ועצמאיים. אני עצמי שכיר בחברה. בקרב העצמאיים יש בעלי עסקים קטנים וגדולים, שמוכנים לקחת את המרכז העסקי שלהם ולהכניס אותו לתוך יחידה אחת של קיבוץ שיתופי. זאת קבוצה אנושית עם פוטנציאל אדיר, שרק צריך לתת לה את הכלים המתאימים.

 

אנחנו רוצים שטח אדמה להקים קיבוץ שיתופי, סוציאליסטי, שייתן חינוך טוב לילדים, שתהיה בו תעסוקה ופרנסה לכולם.

היינו בקשר עם הנציגים מהתנועה הקיבוצית שהראו נכונות לקדם את העניין, אבל איפה שנוקשים בדלת של קיבוצים ספציפיים זה מאוד קשה. הבנו שיש בעיה שבקיבוצים רבים יש מעט מדי חברים והמדינה מחייבת אותם לגדול מיידית. אלא שכל קיבוץ שהגענו אליו נתן לנו להבין שאנחנו צריכים לעבור "קורס טייס וגיבוש": ועדות קבלה לכל אחד מהקבוצה וכו'. התחושה היתה שבקיבוצים לא יותר מדי מתלהבים לקלוט ובטח שלא קבוצה כ"כ גדולה. אנחנו קבוצה הומוגנית של חמישים משפחות וכל הזמן רוצים שנתפצל ולנו זה לא מתאים.

התחושה שעולה אצלי היא שרוב הקיבוצים איבדו את התמימות. הקיבוצים הבינו שהם קיבלו אדמות יקרות והתחילו להפריט אותן כדי להרוויח מהן. בעבר אדם היה מצטרף לקיבוץ יותר בקלות. היום התחושה היא שהרבה מהקיבוצים רוצים לשמור את הנכסים לעצמם.

 

 

חברי הקבוצה אינם מסתפקים בחשיבה על שיתוף וערבות הדדית ורואים גם ביזמה העסקית מפתח לחיים הקיבוציים בהם הם מעוניינים. בשיחתנו, שאלתי את אילן מה לגבי האפשרות שיקימו קיבוץ עירוני.

"הקושי עם זה הוא שאנחנו רוצים ליצור יזמות עסקית גדולה שתיתן תעסוקה לכל החברים בקבוצה." הוא הסביר לי.

 

כיוון עסקי אחד שאנחנו רוצים לקדם הוא עבודה מול יבואנים בנמל אשדוד. על סחורות שעומדות בנמל משלמים דמי אכסון. לכן יש אפשרות לפתח אכסנה חיצונית בשטחים של הקיבוץ. בנוסף, למוצרים מיובאים רבים יש אריזה ייחודית, מיון ועוד, שצריכים להיעשות בארץ. זה עסק שלם שאפשר להקים בקיבוץ. "פרוקטר אנד גמבל" לדוגמה, מייבאים לארץ את פרינגלס. כל אריזה עוברת תשע תחנות בארץ לפני שהמוצר עולה פה על מדפים. זה מייקר מאוד את התהליך ומשגע אותם. אנחנו רוצים לרכז את הכול אצלנו.

יזמות עסקית שנייה שנראית לנו בעלת פוטנציאל היא הקמת מרכז קונגרסים לתכנית "תגלית". התוכנית הזאת מביאה לארץ 3000-4000 צעירים יהודים מהעולם. הצבא, מדינת ישראל ומשרד החוץ מביאים אותם כדי שיטעמו מטעמה הטוב של הארץ ואולי ירצו להתגייס ולהשאר כאן. הם מגיעים לארץ וזורקים אותם במאות מקומות שונים באוטובוסים בודדים. אין משהו רשמי ומסודר. אנחנו רוצים להקים מרכז קונגרסים שיכול לארח 700-1000 בכל פעם. שיבואו אליו, יעברו הדרכות, בריכה, בילויים ועוד.

מתוך 5,000 הצעירים האחרונים שהגיעו לארץ במסגרת "תגלית" בסה"כ 160 החליטו להתגייס לצבא ומתוכם רק כמה עשרות החליטו לעלות. זה נתון חמור. יש פה חשיבה לא נכונה. אתן לך דוגמה: עשיתי קורס מ"פ וזה כמו גן העדן של הצבא. כל יום אכלנו סטייקים, שתינו קולה, יין ובירה. זה היה קורס מפנק. למה הוא כזה? גילו שזה הקורס שבו אנשים מכריעים אם להשאר בצבא או לסיים את הקריירה הצבאית. בגלל זה רוצים שהוא יהיה מפנק. אם רוצים שתכנית "תגלית" תהיה מוצלחת ותביא לעלייה, צריך ללמוד מקורס מ"פ.

עם שתי היזמות האלה 80% מההכנסה של הקיבוץ יכולה להיות ממדינת ישראל. אלה תקציבים שמבוזבזים היום במקומות לא מקצועיים. יזמות כאלה דורשות שטח ולכן דרוש לנו קיבוץ כפרי.

 

הבדיקות שלנו ממשיכות. בינתיים, הקבוצה נפגשת אחת לחודש בערך – בבתי החברים כי נעשה קר מכדי להפגש בחוץ. ראשי הקבוצה, שזה עשרה חברים בנוסף אליי, נפגשים אחת לשבועיים, מתכננים דברים ובודקים כיוונים שונים. במובנים מסוימים המעגל הזה הוא כבר קיבוץ.