אוריאל שלום. אני חבר בקיבוץ העירוני משעול, שהוא חלק מקבוצות הבחירה של המחנות העולים. רציתי להאיר כמה נקודות שנראו לי בעייתיות במאמרך ולנסות להצביע על הכיוון הרצוי בעיני להמשך. חשוב כמובן לומר שאין לי יומרה לייצג את עמדת "תנועות הבוגרים" בנושא וזוהי רק דעתי האישית.
אתחיל בלומר שאני מסכים עם השאיפות שלך. כמוך, אני שואף לקהילה ש"לכל חבריה אפשרות לספק בצורה מלאה את כל צורכיהם, לבטא בצורה המלאה ביותר את הפוטנציאל האנושי שלהם ובנוסף לכך לחיות בקהילה על פי ערכים של שוויון, דמוקרטיה, אחווה, סולידריות ושותפות." כמוך, גם אני רוצה שהקהילות השיתופיות האלה יהיו חלק מהחברה הכוללת וינסו להביא למימוש ערכיהן גם בה.
עוד אני מאמין, שראוי שעתיד השיתוף בישראל יכלול שיתוף פעולה תנועתי בין תנועות הבוגרים, מעגל הקבוצות והמטה השיתופי (ואולי גם תנועה קואופרטיבית חדשה שתוכל לקום בעזרת הגופים הללו).
אבל יש גם נקודות בהן אנחנו לא מסכימים. למשל, לאחר שניתחת סטטיסטית את התמעטות המחזיקים ברעיון השיתופי בקיבוצים כתבת:
שתי דרכים פתוחות בפני הקיבוצים השיתופיים להתמודדות עם הניתוח הדטרמיניסטי הזה: (א) להשקיע בטיפוח אינטלקטואלי של מחויבות ערכית אצל צעיריהם – החל מגיל בית הספר, אבל גם בתקופת שנות הבחרות; (ב) לקלוט לתוך שורותיהם צעירים וצעירות אשר המחויבות הערכית בוערת בעורקיהם ואשר יוכלו להוות מנהיגות ערכית לכלל הצעירים באותו קיבוץ (למשל, מתוך קבוצות הבוגרים של "תנועת המחנכים").
אינני מאמין גדול (כיום) בדרך הראשונה, אבל הדרך השנייה היא בעלת פוטנציאל ולמעשה יתכן שהיא תוכל לאפשר גם את הדרך הראשונה.
פה נעוץ הקושי המרכזי שלי עם מאמרך. הציפייה שהצטרפות חברים מתנועות הבוגרים תביא "מהפכה" לקיבוץ הקולט, שצעירי הקיבוץ "יצטרפו בהתלהבות" לעשיית צעירי תנועות הבוגרים, ושהקיבוץ "יחדש ימיו כקדם", נשמעת טוב מדי, במיוחד כשהיא מגיעה בניגוד לתיאור הקיבוץ המתגלגל באופן דטרמיניסטי לתהום ואין בו את הכוחות הפנימיים לעצור.
טרגדיה יוונית
בדרמה היוונית העתיקה היה אמצעי ספרותי מקובל: כשהטרגדיה היתה מסובכת ללא נשוא היה יורד לבמה, באמצעות מנוף, שחקן בתפקיד אחד מהאלים היווניים שהיה פותר את הקשיים בהינף יד. זהו ה"דאוס אקס מכּינה" המפורסם, האל מן המכונה.
כזה הוא הסיפור שאתה מספר. הטרגדיה הקיבוצית נעה בין הסטטיסטיקה השלילית ובין חוסר יכולתו של הקיבוץ לשנות את דרכו. או אז מופיע "דאוס אקס מכּינה בחולצה כחולה" כדי לפתור את התסבוכת.
אריסטו (ויסלחו לי הפילוסופים, הידע שלי בתחום לקוח מוויקיפדיה) טען שיש להימנע מלהשתמש ב"דאוס אקס מכּינה" משום שהוא פוגע באמינות העלילה: המחזאי שלא מצליח למצוא פתרון בתוך חומרי המחזה מוצא לו פתרון פשוט בהתערבות החיצונית.
מה אנחנו לומדים מבחירתך בפתרון כזה לבעיות הקיבוץ? לדעתי, יותר משאנחנו לומדים על ערכם הגדול של בוגרי "החולצות הכחולות" אנחנו לומדים על חוסר האמונה שלך בשינוי העצמי של הקיבוצים השיתופיים. לפי דבריך, קיבוצי המטה אמנם בעלי נכסים חומריים אך אין בהם כוחות חיים שיתופיים, לכן, בהכרח, עליהם לייבא אותם מהחוץ.
אינני שופט את הראליות של תמונת העולם שאתה מציג. אלא שאני נאמן לשיטה שאומרת שהדרך בה אתה מסביר את העולם משפיעה על מה תוכל לעשות בו. לכן עולה בי השאלה אם הנחת היסוד לפיה קיבוצי המטה השיתופי חסרי כוח חיים שיתופי תוכל לבסס שיתוף פעולה בריא בין תנועות הבוגרים למטה השיתופי. אם דבריך נכונים, האם ירצו תנועות הבוגרים לשחק את תפקיד "האל מתוך המכונה" בטרגדיה הקיבוצית? ולא פחות חשוב, האם ירצו קיבוצי המטה השיתופי לקלוט מעין "תרכיז ערכי השיתוף בדמות אדם" (נניח שאנחנו באמת כאלה) אם אכן פסה השיתופיות מתוכם?
אם כן, הנחות היסוד הללו טומנות בחובן את כישלונן: ככל שהן נכונות יותר כך הפתרון שאתה מציע פחות ריאלי. ככל שאכן אין כוחות שיתופיים (כלומר, רוב של תומכי שיתוף מהותי) בתוך הקיבוץ כך תנועות הבוגרים יהיו פחות רצויות עבורו והוא יהיה פחות רצוי עבור תנועות הבוגרים.
אריגה עדינה
אני תומך מאוד בשיתופי פעולה בין תנועות הבוגרים, מעגל הקבוצות והמטה השיתופי (לעדות – תפקידי כעורך "במקום"). אני רואה חשיבות ליצירה חדשה על בסיס שיתוף הפעולה הזה. אני אפילו רואה חשיבות לניסיונות הקרובים למודל הספציפי שאתה מציע (למשל, ההתיישבות הצעירה של חברי קבוצות הבחירה של המחנות העולים בערבה, שנמצאת בתוך קיבוץ יטבתה ומקיימת קשרים חינוכיים, חברתיים וכלכליים עם קיבוצי האזור). אבל כדי לעזור לשיתופי פעולה כאלה לצמוח, עדיף בעיני להניח שלקיבוצי המטה השיתופי דווקא יש כוחות פנימיים, ולעמול על פתרונות לבעיותיהם בכוחותיהם העצמיים ולא להטיל על שיתופי הפעולה (החשובים) את גורל הקיבוצים והמאבק הפנימי על דרכם.
אם לחזור לדימוי, אם ברצוננו ליצור מחזה מוצלח בהשתתפות תנועות הבוגרים, מעגל הקבוצות והמטה השיתופי, יש לארוג את כל המשתתפים בעדינות לעלילה משותפת. כל תפירה גסה לא תצלח. כך, בצמיחה מקבילה של קיבוצים חדשים בעיר ובכפר, של קיבוצים ותיקים ושל מודלים משולבים, אני מאמין שיתכן עתיד טוב יותר לתנועה השיתופית בישראל.