התעשייה הקיבוצית נחשבת כיום להצלחה גדולה. מעל 250 מפעלים, בעלי מחזור כולל של קרוב ל-40 מיליארד שקלים (11 מיליארד דולר), הם הבסיס העיקרי של כלכלת הקיבוצים מזה ארבעה עשורים ויותר. כמרכיב כה חשוב בעבר הקיבוצי, עלינו לשאול את עצמנו מה הקשר בין התפתחותה של התעשייה במהלך השנים, ובין התהליך המאפיין אותה מאז שנות התשעים: ההפרטה.

טענתי היא כי התעשייה הקיבוצית, בין אם תופשים אותה כסיפור הצלחה ובין אם כתהליך עם החמצות מסוימות, היא גורם שדרך התפתחותו תרמה להתרחשות ההפרטה בקיבוצים.

שתי מגמות תרמו לכך: ראשית, ההצלחה הושגה במקרים רבים תוך ויתור על עקרונות הקיבוץ והכנסת מאפיינים קפיטליסטיים לחברה הקיבוצית; שנית, באופן שבו התפתחה התעשייה הקיבוצית היו החמצות מכוונות ולא מכוונות של הזדמנויות לפיתוח כלכלי נרחב של הקיבוצים. החמצות אלו גרמו לכך שהקיבוצים לא הצליחו למצות את פוטנציאל הפיתוח הכלכלי שלהם. בנוסף, הן הביאו לכך שהשינויים בדגם הקיבוצי, שנגזרו מהפיכתו לחברה תעשייתית, לא שמרו על עקרונות השיתוף והשוויון.

 

המפעלים הקיבוציים הגדולים הראשונים הוקמו בסוף שנות ה-30, ביָזמת הקיבוצים עצמם ובמקרים מסוימים אף ביָזמת פעילי התנועות הקיבוציות. עם זאת, עד שנות השבעים, התיעוש לא היה יעד מוצהר של מנהיגות התנועה הקיבוצית. יתרה מכך, במקרים רבים הייתה ההנהגה הקיבוצית חששנית והססנית עד כדי התנגדות להתפתחות זו.

זוהי עובדה חשובה, שכן כוחה של המנהיגות, לפחות עד שנות השישים המאוחרות, היה רב ביותר ולכן הבחירה שלא לתמוך בתיעוש הייתה רבת חשיבות.

תעשיית הקיבוץ קיבלה דחיפה גדולה במהלך מלחמת העולם השנייה, אך שוב לא היה מדובר בצעד יזום על ידי הנהגת התנועות הקיבוציות, אלא בהיענות ספונטנית להזדמנויות הכלכליות שנוצרו.

ללא מדיניות מכוונת מצד התנועות, כלל התיעוש הפרות רבות של עקרונות הקיבוץ: עובדים שכירים רבים הועסקו, המפעלים לא היו מחוברים לקהילה הקיבוצית, המנהלים נהנו מזכויות יתר ולא עמדו תחת רוטציה, הניהול לא היה דמוקרטי ועוד.

למרבה ההפתעה, הנהגות התנועות לא התאמצו להתמודד עם הפרות אלו של עקרונות הקיבוץ. יש לכך סיבות שונות, אך החשובה לענייננו היא כי המנהיגות הזניחה את הניסיון ליצור תעשייה שמיישמת את עקרונות הקיבוץ.

 

בשנת 1960 התפשט התיעוש בתצורה חדשה: שותפות בין קיבוצים שהקימו "מפעלים אזוריים". כבר משנות הארבעים הוקמו קואופרטיבים אזוריים למטרות רכש. בשנת 1950 עברה החקלאות הקיבוצית לייצוא יבולים ולכן נוצר הצורך בהקמת בתי קירור, בתי אריזה וטכנולוגיות אחרות בהיקף גדול, שיצרו צורך בשיתוף פעולה בין מספר קיבוצים, כדי לחסוך בעלויות.

התפתחות התעשייה האזורית הצריכה עובדים רבים ורוב כוח האדם נשכר מתוך תושבי הסביבה, בעיקר מעיירות הפיתוח. המערך המנהלי, לעומת זאת, הורכב רובו ככולו מחברי קיבוץ. כל שיטות העבודה הקפיטליסטיות שהוזכרו לעיל הופיעו גם כאן.

התפתחות זו, כמו גם ההתפתחות המהירה של מפעלי הקיבוצים, יצרה סוף סוף, בשנת 1963, תגובה ממסדית: ארבע התנועות הקיבוצית הקימו את "ברית התנועה הקיבוצית", כגוף אחראי על כל המפעלים האזוריים. כמו כן, הוקם "איגוד התעשייה הקיבוצית", רשות מרכזית של ארבע התנועות הקיבוציות, על מנת להתמודד עם הפיתוח התעשייתי רחב ההיקף בקיבוצים עצמם.

מדוע לפתע הוחלט להקים ממסד מרכזי לניהול התעשייה הקיבוצית והאזורית? אמנם סיכום המעורבות של הנהגות התנועות בתיעוש עד 1960מגלה, כאמור, הזנחה גדולה, שהרשתה גם פגיעה בחיי הקיבוץ, אבל לא נראה שההתאגדות נבעה מהסכנה לעקרונות הקיבוץ. בחינה מעמיקה של הדברים מלמדת כי מקרים של שילוב בין קיבוצים מתנועות שונות במסגרת המפעלים האזוריים איימו על כוחה של ההנהגה התנועתית, ולכן הצריכו תגובה.

במקרה של התפתחות מפעלים קיבוציים הורשה הדבר כל עוד לא ביקש קיבוץ מסוים להשתחרר מהאחיזה התנועתית. עלייתם של מפעלים חזקים מדי עוררה חשש מעצמאות יתרה של קיבוץ כלשהו ולכן גם עוררה צורך בתגובה.

ניתן, אם כן, לראות את הקמת "איגוד התעשייה הקיבוצית" ו"ברית התנועה הקיבוצית"  בשנת 1963 לא כהיענות לצורך לפתח תעשייה בהתאם לעקרונות הקיבוץ אלא דווקא כמעשה שמרני שמטרתו שמירה על שלטון מנהיגי התנועות ועל "הסדר הטוב".

 

 

בסוף שנות השישים, החלה תקופה חדשה בקיבוצים. דור חדש עלה על במת המנהיגות, "המשמעת" התנועתית נחלשה והיחס לחידושים השתנה מהותית. כמו בתחומים אחרים, גם בתעשייה החלה להופיע כמות עצומה של חידושים: שותפויות בין קיבוצים באו כדי לפתור בעיות של מחסור בעובדים, נעשה מאמץ גדול כדי ליצור תעשייה "חכמה", פותחה טכניקה סוציולוגית חדשה לארגון כוח אדם וניתנה תשומת לב רבה למניעת תחרות בין הקיבוצים. כמו כן, התקיים גל גדול של הכשרת מהנדסים ומומחים.

במקרים רבים, זה היה מאוחר מדי. רוב המפעלים הקיבוציים, וביתר שאת בתעשייה האזורית, כבר נוהלו לפי קודים של חברות קפיטליסטיות. אמנם התרחשו ניסיונות לשנות את הארגון ואת תרבות הניהול בדיעבד, אך ההצלחות בכך קרו רק היכן שיזמים מקומיים החליטו להתמודד עם בעיות העבודה השכירה, חוסר מעורבות העובדים בקבלת ההחלטות במפעל וכו'.

בשנת 62' תואר הוויכוח על התעשייה הקיבוצית על ידי חלוקת המתווכחים לשתי קבוצות, "שומרי העקרונות" נגד "המפתחים". "שומרי העקרונות" היו מבוהלים מהנזקים של התיעוש לעקרונות הקיבוץ. "המפתחים" לא יכלו לסבול את ההחמצה של הזדמנויות לחזק את הכלכלה הקיבוצית. העובדה, שלא היה ניסיון של ממש מצד ההנהגה של התנועות הקיבוציות להתעמת עם תופעות שנוגדות את עקרונות הקיבוץ בתעשייה הקיבוצית במהלך יותר משני עשורים של הזנחה, הפכה את המציאות של מאבק בין שתי הקבוצות האלה לנושא אימננטי במציאות הקיבוצית של שנים אלה.

במבט לאחור על אותו מאבק, נראה שהצלחת התעשייה הקיבוצית כללה, במקרים רבים, חדירה של קודים קפיטליסטיים לתוך התרבות והחברה הקיבוצית, שהחלישו אותה. הוחמצה ההזדמנות להוביל חדשנות מתחילת התיעוש ולראות אותו לא כבעיה, אלא כאפשרות רבת עצמה לחיזוק החברה הקיבוצית, אמנם תוך הסתגלות לשינויים שיתחוללו בה בהכרח.

אנו מבינים היום יותר ויותר כי שמרנות הייתה בעיה מרכזית בהתפתחות הקיבוץ. גישה זו הובלה על ידי ההנהגה המסורתית והסיבות לכך נדונו במחקרים רבים. לגישה השמרנית היו השפעות משמעותיות וארוכות טווח, כאשר אופן התפתחות התעשייה היא אחד מהביטויים המרכזיים שלה.

התעשייה הקיבוצית היא אמנם סיפור הצלחה כלכלי, אך רק במקרים מיוחדים היא חיזקה את הקיבוציות מבחינות שאינן רק כלכליות. החברה הקיבוצית עברה את התיעוש שלה באופן לא מתוכנן ולא נשלט משום שניסו להתעלם ממנו, עקב חשש ממנו ומהמהפכה שהוא עלול לעורר. בסופו של דבר, מתוך ההזנחה, התעשייה אכן גרמה, או לפחות הייתה אחד הגורמים המרכזיים בחדירת הערכים הקפיטליסטיים שהביאו למהפכת ההפרטה. יחס אחר לתיעוש יכול היה לאפשר שינויים במבנה הקיבוץ מנקודה של כוח ותכנון ולא מתוך משבר, כפי שהיה בשנות התשעים ואילך.