"9...10....11...ו...12", השלמתי את הסט השלישי של כפיפות הבטן ונשכבתי מיוזע ודואב על המזרן. "טוב מאוד! אתה משתפר", הנהן בסיפוק קואוץ' גורדון, "עכשיו נעבור לשכיבות סמיכה, תן לי שני סטים של 12 כל אחת".תהרגו אותי אם אני מבין איך הגעתי למצב הזה. מאז שפרשתי מאימוני כדורסל בכיתה י' (ומיד גבהתי בכ-30 סנטימטר), אף פעם לא עשיתי כושר מתוך בחירה. מדי פעם שיחקתי כדורסל, לפעמים כדורגל, לעתים רחוקות טניס, שבוע בשנה סקי, במילים אחרות – רק דברים שהביאו לי יותר הנאה מסבל. שכיבות סמיכה ועליות מתח? מה אני נראה לכם? אלי האנה?
העצלות הטבעית שלי לא נוצרה יש מאין. אני רגיל להיות אדם רזה. ארוחות צהריים עתירות שמן בחדר אוכל, שוקולד בכמויות, עוגיות, תופינים וכל הבא ליד. כל שעה לגיטימית לנשנוש. חוטא בלי סוף, לא מעלה על דעתי שיום אחד אקבל את העונש.
איפשהו בסוף שנות ה-20 לחיי היא צצה משום מקום, תפיחה קטנה במרכז הבטן. שום דבר רציני, בטח לא משהו ששווה לשנות בשבילו את חיי הנוחים. חברה שלי, מזוכיסטית ידועה שכבר שנים מקפידה "לענות" את עצמה במגוון פעילויות ספורטיביות, חשבה אחרת.
"מה זה צריך להיות?", הקניטה, "אתה בהריון עם שניצל? כדאי מאוד שתיקח את עצמך בידיים כי כרגע המצב עדיין יכול להיפתר בקלות יחסית, אבל תוך כמה שנים זה יהיה גרוע בהרבה". "את צודקת", מיהרתי לאשר את דבריה במטרה להימנע מעימות, "אני אתחיל לעשות ספורט". "באמת?", הביטה בי בחוסר אמון, "איזה ספורט? אופניים?". "זה לא! יש גבול, אני לא אתחיל להסתובב עכשיו בטייץ". "מה עם ריצה?". "את רוצה שאני אדפוק את הברכיים?". "שחייה?". "חורף עכשיו וחוץ מזה שאני שחיין איום. בשיעורי ספורט הייתי מאלה ששחו ליד הקיר". "אולי תנסה צעידה?". עוד לא עברתי את גיל 80 ואני די בטוח שכתוב לי בתעודת זהות: 'מין – זכר'". "אז חדר כושר!". "אולי תשלחי אותי בחזרה לספרד במאה ה-15 וזהו". "נו! אז מה אתה מתכוון לעשות?". "אה... אל תדאגי, אני אחשוב על זה".
ארבע שנים "חשבתי על זה", מתחמק מקיום הבטחתי בתירוצים שונים ומשונים: "אני צריך ללמוד", "אין לי נעלי ספורט", "זה המשחק הכי חשוב של הפועל", "לפני שבועיים שיחקתי כדורגל", כל האמצעים כשרים בדרך לרבוץ על הספה בחוסר מעש.
ג'רי סיינפלד, כנראה עצלן בזכות עצמו, אמר פעם באחד המערכונים המבריקים שלו, שהסיבה היחידה להיות בכושר, זה כדי שיהיה לך קל לעשות כושר ולמי שלא רוצה לעשות כושר, אין סיבה להיות בכושר (הוא סיפר את זה יותר טוב). אני לא רציתי לעשות כושר ולכן לא ראיתי סיבה להיות בכושר. פעם ספורטאי כורסא תמיד ספורטאי כורסא.
הכרס מצידה לא ממש הסכימה עם הקומיקאי היהודי והמשיכה לתפוח ולהתנפח עד שכבר היה קשה להסתיר אותה. ככל שהיא גדלה, כך גדל זעמה של חברתי, אך אני נשארתי בשלי. כשהייתה מתעצבנת באמת, הייתי נשבע לה בהן צדקי, שהנה, אוטוטו אני מתחיל. גם שמן וגם שקרן.
ערב חורפי בפאב של הקיבוץ, הבירה זורמת, מצב הרוח טוב, שום דבר לא יכול להעיד שהיום ישתנו חיי. "התחלתי קורס מדריכי כושר", מספר לירן כבדרך אגב. "מדריכי כושר?", קופצת חברה שלי, "יש לי בשבילך פרויקט קשה לעשות עליו את הסטאז'", מצביעה לכיווני. הבירה חודרת לקנה הנשימה, הסיגריה לעיניים. "לא נראה לי שהוא מוסמך עדיין", אני מנסה להרוויח זמן, תוך כדי שיעול. "אתה יכול להירגע", מחייך לירן, "יש לך עד תחילת יוני להכניס לעצמך את הרעיון לראש. בינתיים, אתה יכול לעשן פחות".
 |  |
| לפני | אחרי |
כבר כמעט שכחתי מאותו ערב. מדי פעם כשבת הזוג היתה אומרת משהו בנושא, הייתי מודיע לה ברוב חשיבות שאני מחכה למדריך הכושר שלי, אבל אף פעם לא באמת האמנתי שזה הולך לקרות.
כשראיתי את לירן בפתח משרדי, חשבתי שהוא סתם עבר באזור. "מה אתה עושה היום אחרי הצהריים?", שאל. "שום דבר מיוחד", צעדתי היישר לתוך המלכודת. "יופי, אז ניפגש בחמש וחצי בחדר כושר?", הוריד את המסכה וחשף את פניו האמיתיות כקואוץ' גורדון, "רגע... היום אני בעצם עסוק קצת", ניסיתי להשתחרר, אך הוא כבר שלף את הסלולארי וחייג את המספר המוכר. "זה סגור", הודיע לחברה המאושרת. מפה כבר לא היתה דרך חזרה.
שלושה שבועות מאז שהתחלתי באימונים, אני חייב להודות שזה הרבה פחות גרוע ממה שחשבתי. משחקי כדורגל, אימונים עם הקואוץ' בחדר הכושר (ע"ע ספרד במאה ה-15) וצעידות מהירות של קילומטרים רבים עם חברים מסביב לקיבוץ (אם לא מתייחסים אל זה כמשהו מביך, זה לא מביך) הופכים אותי לאדם פעיל ספורטיבית. אופני כושר, הרמת משקולות, תרגילים בצורה של כלב משתין ושימושים תכופים במונחים כמו "דופק", סיבולת לב ריאה" ו"ארבע ראשי", הם מנת חלקי בימים אלה.
החברה כמובן מאושרת, מה שמוזר פה, זה שגם אני. גיליתי שהשד לא כזה נורא, לעיתים הוא אפילו מהנה...
אוי ואבוי. שאלוהים יעזור לי, הפכתי לאחד מהם. מה השלב הבא? שייק מ-12 חלבונים וריצה למשרת מושל קליפורניה?
רגע... מה השעה? שיט! אני חייב לרוץ. יש לי עוד שבעה קילומטר לצעוד היום.
רוצים לעשות קצת כושר? הנה מישהי שתשמח לסייע