|
|
|
בקיץ הזה תביאו מזומן
דף הבית > דעות >
בקיץ הזה תביאו מזומן
שתי מסיבות ושתי הכרות (תום שלח) מוסיקה חזקה החרישה את אוזניי, עשן סיגריות הגביל את הראות, ריח חזק של וודקה רדבול עמד באוויר, וההכרה החלה לחלחל... הכל החל במודעה תמימת מראה על לוח המודעות. בטושים צבעוניים על בריסטול לבן דווח על מסיבה שעתידה להתרחש בפאב המקומי של הקיבוץ. לא מדובר במשהו חריג במיוחד, למעשה כל כמה שבועות, מחליטים צעירי הקיבוץ לנער את הפאב המקומי מאפרוריותו ולפתוח את דלתות רחבת הריקודים לציבור הרחב. לא ברור איך, אבל בשנתיים האחרונות הפכו המסיבות בפאב - שנודע במשך שנים כמקום בעל א-מיניות בלתי מתפשרת - למקום הכי חם בעמק. בצעירותי הלא נורא רחוקה, בתור חייל בצבא ההגנה ואפילו קצת אחרי, נהגנו חבריי ואני לחרוש את מועדוני האזור. "ורטיגו" ,"טרמינל", "הגורן", אשדות יעקב, אפילו עד עין שמר הרחקנו. לא היה שבוע שבו יצאנו שבת ולא היינו מעמיסים כמויות נדיבות של ג'ל על תספורות המארינס שלנו, מתיזים קצת אפטרשייב "אסקייפ" על לחיינו המגולחות, ויוצאים לקרוע את הלילה. בשנים האחרונות אינני נמרץ כבעבר, הדחף לראות ולהראות אינו בוער עוד בעצמותיי ואני מעדיף לשתות כמה בירות עם חברים ולצלול עם חברתי למיטת הבורגנות המפנקת. למרות האמור לעיל, וחרף העובדה שבגילי המופלג (33) לחלק גדול מהחוגגים סביבי עוד לא יצא חצ'קון ראשון בתקופה שבה אני כבר רקדתי את עצמי לדעת לצלילי "בון ג'ובי", אני מצליח להשתלב בחגיגה. אני אמנם לא ממש רוקד, אבל עצם העובדה שזהו המגרש הביתי שלי גורמת לי לחוש כרלוונטי, או לפחות מדחיקה את חוסר הרלוונטיות שלי. אז מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? אין לי ממש תשובה חד משמעית לזה. נראה לי שהטריגר היתה שיחה שניהלתי עם כמה מחבריי בשולחן צדדי במהלך המסיבה. "תסתכלו מסביב" קיטרה ידידתי ר' (שצעירה ממני בארבע שנים), "אנחנו מעלים את ממוצע הגיל בתשע, עשר שנים". "נכון", ניסיתי להיאבק בהכרה, "אבל אנחנו יכולים ללמד את הילדים האלו כמה דברים על מסיבות, הרי אנחנו כבר שכחנו את מה שהם עוד לא למדו". "מימי, באמת", הביטה בי ברחמים מהולים בזלזול, "רחבת הריקודים מפוצצת בהורמונים שרק בני 20 מינוס יכולים לספק, אין שיר אחד שאתה מכיר, שלא לדבר על האנשים...". "ברור", התפתלתי, "אני מבוגר, יש לי חברה כבר שש שנים, אני שונא היפ-הופ ומזרחי... וואו, אני הכי לא רלוונטי שיש...". בדקות הבאות כבר לא הייתי במסיבה. כלומר הייתי, אבל מחשבותיי נדדו. האם חיי כצעיר הגיעו לסיומם? האם מעתה אני עובר לעולם שכולו ארוחות מנומסות עם סלט חסה? קמתי ברגליים כושלות וניסיתי להיכנס לרחבת הריקודים. הרגשתי איך מבטיהם של בני העשרים ננעצים בי בלעג כמו אומרים: "סבא'לה, כנראה התבלבלת בדרך, בוא נחזיר אותך למועדון לחבר, עוד מעט מתחיל משחק הבינגו...". מוסיקה חזקה החרישה את אוזניי, עשן מסוגים שונים הגביל את הראות, ריח חזק של גלנמורנג'י משובח עמד באוויר וההכרה החלה לחלחל... הכל החל בהזמנה תמימת מראה שהגיעה לתא הדואר שלי. באותיות מסולסלות וקריקטורה משעשעת דווח על חתונה שעתידה להתרחש בגן אירועים אי שם בשרון. לא מדובר במשהו חריג, למעשה כל כמה שבועות מחליטים זוגות של חברים לנער את מערכות היחסים שלהם מאפרוריותן ולמסד את הקשר קבל עם ומוזמנים. לא ברור איך (בעצם לגמרי ברור), אבל לפתע הפכו החתונות (שהיו ידועות במשך שנים כאירועים שאמא שלי מכריחה אותי ללכת אליהן) לדבר הכי חם בארץ. בצעירותי הקרובה ואפילו קצת לפני, נוהגים חברה שלי ואני לפקוד את מיטב גני הארץ. "בת הגלבוע", "הגן הקסום", "אגדת דשא", אפילו עד ה"שרונית" מרחיקים. לא עובר חודש קיצי, בו אני לא מסדר את השיער שיכסה את המפרצים, מתיז קצת "אמפוריו" על זיפיי הדוקרניים ויוצא לקרוע את הלילה. כאמור, בשנים האחרונות אינני נמרץ כבעבר, הדחף לראות ולהראות אינו בוער עוד בעצמותיי ואני מעדיף לשתות כמה בירות עם חברים ולצלול עם חברתי למיטת הבורגנות המפנקת. למרות האמור לעיל ואולי בזכותו, אני מצליח להשתלב בחגיגה, לעיתים קרובות אני אפילו ממש רוקד, אבל אף פעם לא נתתי דעתי לכך שזה באמת המגרש הביתי שלי. אז מה השתנה הלילה הזה מכל הלילות? כנראה שהטריגר היה הזמן הקצר שעבר מאז אותה מסיבה טראומטית. זה מה שגרם לי לפתע לשים לב לכך שכל הזמן הזה למעשה המשכתי לרקוד עצמי לדעת לצלילי "בון ג'ובי" ושגם ארוחות מנומסות עם סלט חסה, יכולות להיגמר בקרחנה רווית יצרים אל תוך הלילה. זה אמנם עולה 350 שקל בממוצע לערב וכרוך בטקס מייגע למדי ובמינגלינג עם דודות ששמו יותר מידי ליפסטיק. אבל יש פה אוכל טוב בהרבה מבייגלה וזיתים, אלכוהול איכותי בעשרות מונים מאותן וודקות זולות ורגע שיא אחד, שאחריו מוסרים כל הגבולות. פירמידות אנושיות, מעגלי כוח, סקס, סמים ושושבינות שיכורות. החתונות הן המסיבות הכי חמות של העת הנוכחית וכאן אני ושאר חבריי לשולחן הצדדי מהפאב חוזרים למרכז ובגדול. ואם מישהו מאותם בני עשרים יקלע הנה בטעות, מיד ננעץ בו מבט נלעג, כמו אומר, "ילדון, כנראה התבלבלת בדרך, בוא נחזיר אותך לגן, תיכף מתחיל פרק של דורה...".  | | קרחנה רווית יצרים לתוך הלילה |
תזמינו אותי! (עדי סגל) חתונה, חתונות, מתחתנים. בואו, תזמינו אותי. מייק מיי פאקינג דיי. ברצינות אני אומרת לכם, תשלחו לי הזמנה לבנבנה כזאת בדואר, שתנצנץ לי עם עיטורי הזהב בתוך התיבה, כי ביולי הקרוב אני אהיה בת עשרים ושבע ומבין כל החברות שלי אני הכי קרובה לחתונה למרות שה"זרקון" שיש לי על האצבע זה אני קניתי בעצמי לעצמי. החתונה האחרונה שהייתי בה הייתה לפני תשע שנים. כשהייתי בצבא. בחצי הדתי של המשפחה שלי. אכלתי בורקס פילו פטריות מעבר לפרגוד. ומאז אני רק שומעת אנשים מתלוננים. שייפסיקו להזמין אותם, שזה תיק, שכל קיץ הולכת להם המשכורת על כל הצ'קים המזורגגים שהם מפזרים, ושבכלל- כל מסיבות הרווקים האלו זה זבל שלא ברא השטן כשהוא חשב על איך למצוץ להם עוד כסף. אז הנה, אני פה. עם כל העובר ושב שלי מפוזר בצד הנכון של ציר האיקס ואני מתה שתזמינו אותי לחתונה שלכם. משתוקקת.  | | הזמנה לחתונה. תשלחו לעדי |
למה? זאת שאלה טובה. יש לי רק קלישאות לענות עליה. העניין הזה של המוזיקה, אנשים שמחים ויפים, אווירה רומנטית, תאורה מחמיאה. כל זה, פלוס האספקטים החיוביים שאני רואה בסיפור. קודם כל אני מניחה בצד את עניין הכסף שאני מעניקה בתחילת האירוע, זו באמת התקטננות בעיני. עכשיו, אני מגיעה למסיבה, עם כל הלגיטימציה שבעולם לדפוק הופעה מוגזמת מבלי שייעקמו עליי גבה, כל עוד אני לא לובשת לבן... הקטע הזה כבר קונה אותי. נמשיך בזה שיש מלא אוכל בלי הגבלה ומאז שהייתי בשואה בופאים פשוט עושים לי את זה. אין מה לעשות, גנטיקה. בנוסף על כל המעלות האלו ישנו כמובן האלכוהול שזורם חופשי לכל דכפין, רק תעשו שמח. שמח? שמח זה שם השני שלי אם הקפצתי מספיק מבחנות כחולות כאלו של טקילה. ואז מישהו אומר לי שכבר מזמן אין מבחנות של אלכוהול בחתונות. גם לא אבטיח ממולא בוודקה? אה. באמת שהרבה זמן לא הייתי בחתונה נורמלית. אני כל כך כמהה לחתונה שלא מזמן פגשתי בטיסה זוג דיילים חביב שאמור להתחתן עוד כמה חודשים. עשיתי להם כל כך הרבה חיינדלעך, עד שכמעט עברתי את הגבול הדק בין הזמנה לחתונה להזמנה לשלישייה. ובגלל זה הזמנות נופלות לי ברגע האחרון. בעבודה שלי אני מכירה כל הזמן כלות מיועדות, מסתבר שאין כזה דבר דיילת רווקה. כולן מחכות לטבעת, כולן גרות עם חבר שלהן, כולן מאורסות, לכולן יש עגילים מהממים שהפוצי שלהן קנה להן ליום השנה, וכולן לא מזמינות אותי לחגוג איתן את היום הקדוש והלבן שלהן רק כי לא היה נעים להן להפיל עליי את התיק. איזה תיק? אני אומרת לכן, קחו לי את הכסף ורק תנו לי לאכול פרפה חלבה ולעשות צחוק מעצמי. בסוף זה קרה. חבר מהתיכון וזוגתו נכנסו להיריון והחתונה עוד כמה שבועות. זה בסדר, אני מרגיעה אותו, יש לי שמלה שמחכה לאירוע המתאים כבר חמש שנים, ההתראה בכלל לא קצרה מדי. אני מנסה לשמור על פאסון ולא להתפרץ משמחה, אבל יש לי כל כך מעט זמן להכין את עצמי. קניתי מכשיר כושר ביתי לחיטובים סופיים, סידרתי לעצמי טיסה ללוס אנג'לס כדי להשתזף כמו שצריך, רק חבל שהטיסה לבומביי יוצאת אחרי החתונה, כי איזה דייל המליץ לי על איפור סוף שאפשר לקנות שם באיזו באסטה. האמת, אני קצת מגזימה. מפה לשם חברים כבר מתחילים לשאול מה הכתובת המדויקת. החבר הראשון שלי, זה שבגללו שאלתי את אמא שלי בגיל שש עשרה ובבושת פנים אם היא יכולה לקחת אותי לגניקולוג, הציע לחברה שלו בטיול האחרון שלהם למדריד. החברה מגיל שלוש, זאת שמכירה אותי מ.. גיל שלוש, מאוהבת מעל הראש ופעם ראשונה שאני שומעת אותה אומרת את המילה 'זהו'. אני מסתכלת בפייסבוק ולאנשים שהיו איתי בתיכון יש היום בנות זוג וכרס. לא חברות- בנות זוג. הנה זה מתחיל. להתראות נעורים- שלום שירי אהבה בסלואו צמוד על רחבת הריקודים. מה, גם זה כבר אין? אז מה הולך היום? ריקוד בהפתעה. טרנד מדליק, ראיתי ביו טיוב.
|