אני בפייסבוק ואני לא מתכוון להתנצל!!! טוב, נו, אולי קצת...
הרי איך אפשר להתחיל להסביר איך מי שחידד את מקלדתו ואת מיתרי קולו בגנותו של פייסבוק, משנה את עורו בין לילה והופך לחבר מן המניין?
זה הזמן להודות, בניגוד לקרוקס (המפגע הסביבתי הגדול ביותר של המאה ה-21 וזה כולל את הכור בפוקושימה) ול"אח הגדול" (המפגע הסביבתי השני הכי גדול של המאה ה-21 וזה כולל את פרידה), כבר זמן מה אני מסתובב עם רגשות מעורבים בנוגע לפייסבוק. מצד אחד, אילו היה לי שקל על כל פעם שהוצאתי מפי משפטים כמו: "יש לי חברים אמיתיים", "אני לא רוצה לחיות חיים וירטואליים", "שחסידי הפייסבוק ילכו לחפש את החברים שלהם" ועוד מיני טיעונים צדקניים משהו, הייתי מכניס אחלה משכורת לקופת הקיבוץ. מצד שני, בלי לשים לב, הפכתי למשנורר פייסבוק. ממש כמו אותם אנשים ש"הפסיקו לעשן", אבל לוקחים ממך בכל הזדמנות "רק סיגריה אחת", או אנשי ה-"אין-לי-טלויזיה-בבית", ש"במקרה עברו" בדיוק בגמר של "רוקדים עם כוכבים", הפכתי גם אני לטפיל. לאט ובהתמדה עלתה תדירות הפעמים בהן התעלקתי על הפרופיל של חברה שלי. אם זה כדי לראות תמונות, לפרסם כתבה, או סתם לשחק באבלס. לא היססתי למצוץ את חשבונה הפרטי ולהמשיך עם חיי הכפולים. להיות בלי ולהרגיש עם.
זמן רב הסתובבתי עם תחושה לא טובה על מעשיי הנלוזים, מחפש כל סולם אפשרי כדי לרדת מהעץ עליו טיפסתי. לבסוף, כשלא נמצא סולם מתאים, החלטתי פשוט לקפוץ, בידיעה ברורה שהנפילה תהיה כואבת ותכלול עלבונות רבים מכל אותם "שוטים" בדימוס שאכלו ממני חרא בשנתיים האחרונות, שלא לדבר על חבריי ליחידה המובחרת של מתנגדי המשטר.
אחרי שלקחתי בחשבון את כל התרחישים וקבעתי כללי יסוד (לא לדווח לכל העולם בכל פעם שאני הולך לשירותים), נשמתי עמוק והתחלתי למלא את פרטי האישיים. כשצלחתי את השלב הראשון, הגיע השלב המלחיץ באמת – הצעות החברות. מעולם לא הייתי טוב בהצעות חברות. נקודת השפל היתה בכיתה ח'. אז, לאחר חודשים של אהבה מיוסרת, ניגשתי לנערה בה הייתי מאוהב במטרה לחשוף את רגשותיי, רק כדי להשתפן ברגע האחרון ולשאול אותה אם היא ראתה במקרה את הארנק שלי (תירוץ נורא, איזה מין קיבוצניק מסתובב עם ארנק?!?!). גם בשנים אחר כך, בכל פעם שהייתי רואה מישהי שאני מחבב, ביקשתי מאחד מחבריי לדבר איתה כאילו זה היה רעיון שלו, כך שאם תבוא דחייה, לפחות הפדיחה תהיה פחות מרה.
אחרי שכשלתי בניסיון למצוא אפשרות כזאת בפייסבוק (הלו, צוקרברג? אולי עליתי פה על אפליקציה), החלטתי להתמודד עם השדים מהעבר ופשוט לקפוץ למים. בהתחלה הלכתי על המים הרדודים ופניתי לחברה שלי, מתוך הנחה שמי שמסכימה לסבול אותי בחיים האמיתיים, בטח תסכים לאשר את נוכחותי גם במחשב (ולו בזכות זה שאפסיק לחטט לה בחשבון). משם עברתי לחברים קרובים, שגם הם יאשרו אותי בסבירות גבוהה (ולו רק על מנת שיוכלו לצחוק על חולשתי קבל עם ומחשב). מפה התחילה דריכות מתוחה... סיגריה התחלפה בסיגריה, המתח הורגש בכל פינה ועל הצג ריצד הכיתוב No friends... "למה הייתי צריך את זה?", קיללתי, "חשבתי שקרבות הפופולריות האלה נשארו בכיתה ז', יחד עם הבנדנה וכפכפי הרודיאו".
.jpg) |
| ...Tom Shelach is now eating his hat |
ופתאום הודעה: ר' (השמות המלאים שמורים בפייסבוק) אישר אותי כחבר, החברה החליטה לא לייבש אותי יותר ואישרה אותי גם היא, הנה, גם ל' וגם ד', כולם חברים שלי. שעה חולפת ושלושה אנשים חדשים רוצים בחברתי. איזה אושר, אני פופולארי! שיכור מכוח, אני מתחיל להעיף הזמנות. "אנשים שאני אולי מכיר", הופכים למכרים וותיקים, דמויות מהעבר חוזרות להווה בהינף עכבר. שעה נוספת מול המחשב ואני כבר עושה "לייקים", מתייג את עצמי בתמונות ושולח הודעות לכל דורש. לרגע אחד אפילו חשבתי לשים איזה דונם חיטה ולגדל שלושה חזירים, אבל שם עצרתי את עצמי. גם לזונה יש קווים אדומים.
ברגעים אלה, כמה ימים ו-75 חברים אחרי הנפילה, זה מרגיש בכלל לא רע. העלבונות הפכו לזמזום רקע לא מעיק ולפעמים, אם אני עושה מקלחת ארוכה, אני מצליח להרגיש טיפה פחות מלוכלך. ולמי שחושב שלא נשארו לי עקרונות בחיים, אני מצהיר בזאת שבחיים לא אנעל קרוקס, ושהס.מ.ס. לגמד היה חד פעמי. ככה לפחות אני מקווה...