החל ממחצית המאה העשרים החלו לצמוח בעולם המערבי התנועות הפמיניסטיות למיניהן. ככלל, אני סבור שזוהי אחת המהפיכות והתופעות הברוכות ביותר של תקופתנו. מתן זכויות שוות למחצית מהאוכלוסיה שהיתה מקופחת, והיכולת של כלל החברה ליהנות מיכולותיהן וסגולותיהן המיוחדות של בנות המין השני בכל התחומים, הקפיצה את החברה המערבית קפיצת מדרגה.

 

תהליכים חשובים בחברה, כמו מעבר של נשים רבות לכלל המקצועות השונים במשק, מעבר למקצועות נשיים מסורתיים כפי שהיה נהוג בעבר, הפיכת הנשים לגורם מרכזי בפרנסת המשפחה ומעבר הדרגתי של יותר ויותר גברים לטיפול בילדים ובמשק הבית, שינו לחלוטין את פני המשפחה והחברה המודרנית. מהפיכה זו היא מפירותיה והישגיה הבולטים של התנועה הפמיניסטית. ברם, ממצעיהן של כל התנועות הפמיניסטיות שנאבקו לשוויון זכויות מלא לנשים - ובצדק, נעלמה זכות-חובה מסורתית אחת, שהיא הבסיס העיקרי לשוויון זכויות מלא בחברה: זוהי הזכות-חובה של האדם למות למען מדינתו, כשיש צורך. תפקידי הלחימה בקרב, עם כל הסיכון הכרוך בהם, עדיין הינם בעיקרם נחלת הגברים בלבד. כך בכל מדינות העולם המערבי.

 

שירות חובה - למה לגברים בלבד? 

 

אפילו בצבא ארה"ב, שם התנועה הפמיניסטית היא המפותחת ביותר בעולם ודאגה להחדיר נשים להרבה מתחומי העשייה הצבאית - ועדות לכך החיילות הרבות שאנו רואים בטלביזיה בתמונות מעיראק ואפגניסטאן - מספר הגברים בין הנופלים והפצועים גדול בהרבה ממספרם בקרב הנשים.

כל שכן כשאמורים הדברים אצלנו, כשהשרות הוא שרות-חובה לגברים ולנשים כאחד. אך לגבי יחידות קרביות, השרות הוא שרות חובה לגברים בלבד: לנשים שרות זה עדיין התנדבותי. אני מודע היטב להבדלים הפיסיולוגיים בין המינים ולכשריה הגופניים הפחותים של האישה מאלו של הגבר בתחומים מסוימים, אך ההתפתחות הטכנולוגית בצבא כמו גם באזרחות מצמצמת מאד את הפערים הגופניים בין המינים, ותפקידי לחימה מסוכנים רבים, שבעבר היו נחלתם של גברים בלבד בגלל הקושי הפיזי, ניתנים לביצוע היום גם ע"י נשים. לדעתי, אין כל הצדקה לכך שנשים לא תשרתנה בהם שרות חובה ולא רק שרות התנדבותי.

 

שוויון זכויות נגזר קודם כל משוויון בחובות. במדינתנו, הנתונה מאז קומה במצב מלחמה מתמיד, נהוג להפלות לטובה בזכויות את אלו אשר השליכו נפשם מנגד למען המדינה. נהוג אצלנו גם לגנות בכל פה את תופעת ההשתמטות בקרב גברים, אם מטעמי דת, מצפון, או סתם סיבות אנוכיות. לדעתי, אין כאן הצבא והמדינה נוהגים בקשיחות מספקת, ואחוזי המשתמטים מכל מיני סיבות הולכים וגדלים עם השנים. אולם ההשתמטות מטעמי מגדר או מין היא מקובלת, מוכרת ומקיפה 50% מהאוכלוסיה, וזאת באופן חוקי לחלוטין וללא כל הצדקה בתקופתנו. רק כאשר מספר הנופלות בקרב, הקבורות בבתי העלמין הצבאיים, ישתווה למספר הנופלים בקרב, רק אז יזכו אירגוני הנשים בארץ לשוויון הזכויות המלא המיוחל, שלו הם ראויים. אני בטוח שדוגמתן האישית של הלוחמות בצה"ל תביא לכך שגם מספר המשתמטים מבין הגברים בצה"ל יקטן בהרבה: קל יותר לגבר לפגר מאחור, כשבראש הולך גבר. הרבה יותר קשה לעשות זאת כשבראש הולכת אישה.

 

אומרים שמעשרה קבין דיבור שנפלו על העולם, נטלו הנשים תשעה. או בקיצור, הן טובות בלעשות הרבה רוח מכל דבר קטן. לאורך כל ההיסטוריה, אולי פרט לאמזונות האגדיות ביוון, תפקידי הנשים במלחמה היו שניים: לעודד את הגברים לצאת לקרב, ולקונן על החללים. לעודד ולקונן, משמעותם דיבור בלבד. אם הנשים בארץ ובשאר מדינות העולם, תתחלנה ליטול על עצמן את ההובלה המעשית ללחימה, ולא רק את הדיבור עליה, אני משוכנע שהשלום העולמי יחול במהרה בימינו. קל מאד לדחוף בדיבור את הגברים להילחם בגברים של אומה אחרת. קשה הרבה יותר להלחם בעצמך. 

 

אל לאירגוני הנשים בארץ להציב לבנות כיעד את גולדה מאיר, עליהן להציב לעצמן כיעד וכסמל את חנה סנש.

רק כאשר תהיינה כולכן חנה סנש, רק אז תוכלנה לזכות בשוויון זכויות ובפיתחון פה מלאים בחברתנו. עד אז - לא.