הציטוט האומלל שבכותרת לא שייך לצאר איווט הראשון, גם לא שייך לאחד ממנהיגי ארגון "לה פמיליה" (בית"ר ירושלים), או "השחקן ה-12" (מכבי תל אביב), הוא שייך לפרשן הערוץ הראשון דני נוימן, שלפי הפרסום בעיתון מעריב, אמר את הדברים החמורים רגע לפני פתיחת שידור משחק הכדורגל בין הפועל תל אביב לקריית שמונה. נוימן מצדו טען שהציטוט לא מדויק, אך באותה נשימה הוסיף "אוהדי הפועל שונאים אותי, אז למה שלא אשנא אותם"? נו, מה עוד ניתן להוסיף.

כחובב כדורגל כבר התרגלתי לעילגותו המביכה של נוימן ולחוסר תרומתו לשידור המשחק. כאוהד הפועל תל אביב, אותה משדר ערוץ 1 לעיתים קרובות, אפילו השלמתי עם כך שנוימן (כדורגלן עבר בבית"ר) לוקה בחוסר אובייקטיביות משווע כלפי קבוצתי האהודה ומייחל להפסדה, אבל הפעם הגיעו מים עד נפש. לא נורא, התנחמתי, לפחות עכשיו יפטרו אותו וניפטר מעונשו של זה. אך בערוץ הראשון - כמו בערוץ הראשון - אין דבר כזה שאין דבר כזה. מנהל מחלקת הספורט של הערוץ אורי לוי מיהר לגבות את הפרשן ואף הודיע שיצמיד לו אבטחה כדי שלא יפגע...

מה יעשה אוהד נורמלי במדינה מתוקנת? כמובן שיתנתק מהערוץ ויכריז על חרם כלכלי. הרי למה לו לשלם את המשכורת של מי ששלח אותו לשתות מהים של עזה? לצערנו, ישראל היא לא מדינה מתוקנת והמצב אינו שונה בטלוויזיה. זכות בחירה? לא בבית ספרנו. מי ישלם משכורת של עשרות אלפי שקלים לטכנאים אנלוגיים בעולם דיגיטלי? בנון ישלם? האגרה תשלם! רוצים בחירה? סעו לניו זילנד.  

אין תמורה

"יש תמורה בעד האגרה", נוהג לבשר הסלוגן, שאולי נראה הגיוני בתקופה בה עצרו מיליוני הצופים בישראל את נשמתם בציפייה לגלות מי ירה בג'יי.אר, אך כיום מגדיר מחדש את גבולות הגיחוך. בימים בהם הגו מיטב המוחות של רוממה את משפט המחץ, היה הערוץ הראשון בשיא פריחתו המונופוליסטית ושלט בכל ממלכת המדיה. מ"פרקליטי אל איי" ועד "שושלת", מ"להיט בראש", ועד "על גלגלים", מרכז סביבו מגה סטארים בדמותם של חיים יבין, ניסים קיוויתי וכמובן, קשבנו המסתורי מיקי גורדוס. כן, כן, אומרים שהייתה פה תמורה בעד האגרה לפני שנולדתי ושכאן איפה שאתה רואה את נוימן, היו פעם גם "משפחת קוסבי" ו"אלף". אך הימים חולפים, שנה עוברת ורק האגרה לעולם נשארת. שריד עקשן מהימים בהם כל השריות (רז) והדליות (מזור) והרבקות (מיכאלי) פסעו לאט בתוך שדרת אינפלציות, עם כל האור וכל הפנאי אשר ראיתי בחיי. 

שידורים רבים זרמו באנטנות מאז שאשת העסקים אנג'לה באוור התאהבה בעקר הבית השרמנטי טוני מיסלי, "מידל איסט" ו"ירדן" הוחלפו במתחרים אטרקטיביים בהרבה בדמותם של שני ערוצים מסחריים, לווין, כבלים ואינטרנט. מהפכת התקשורת לא פוסחת על אף בית וכל אדם יכול לבחור בעבור אילו תכנים הוא מעוניין לפתוח את ארנקו ולמלא את שעות הפנאי.

רק במקום אחד הזמן כמו עצר מלכת. במקום הזה מתבצרים מספר מצומצם של דינוזאורים במעין פארק יורה תקשורתי, ניזונים מחוק ארכאי שמחייב כל אדם המחזיק בטלוויזיה או רדיו לשלם מדי שנה סכום מופרז תמורת הזכות המפוקפקת לצפות בשמורת הטבע הרקובה והמתפוררת שלהם. הדינוזאורים העקשנים נאחזים בקרנות המזבח, בתקווה מדומה שאוטוטו הם יעשו כדין "צוות לעניין", יפרצו ברכב מאולתר מגרוטאות (מישהו אמר נוימן?) אל מחוץ למחסן החשוך בו הם כלואים וינצחו את כוחות השחור המודרניים.

מרד צרכנים עכשיו

האפלה בה הם שרויים קברינטי הערוץ ממלכתי מעוורת את עיניהם וגורמת להם להשקיע את מירב מרצם בגבייה כפייתית שמקורה בתקנון רשות השידור. אותו תקנון שגם מבטיח כי רשות השידור תשרת אותנו לפי מיטב הכללים המקצועיים, בצורה אובייקטיבית, המאפשרת לנו לקבל תמונת מצב אמיתית על המתרחש במדינה, באזור ובעולם. הבטחה שמופרת מדי יום ברצף אין סופי של הפקות מקור דלות, שדרים עם כריזמה של סדין בית חולים, שידורי ספורט מבישים, תכניות רכש בינוניות (חוץ ממשפחת סימפסון המופלאה), שביתות טכנאים כל שני וחמישי, שיטות שידור מיושנות ותקלות טכניות אין סופיות. אז כל עוד הרשות לא עומדת בתקנוניה, אני לא רואה כל סיבה שהאזרחים יעמדו בהם.

לפני כמה שנים חגגה ישראל 40 שנות טלוויזיה, זה בדיוק הזמן הנכון להבין שמהערוץ המיתולוגי נשארה רק הנוסטלגיה וגם אותה כבר ניתן להזמין בVOD-. ההווה של הערוץ נראה לאחר המהפכה הטכנולוגית כמו חפץ חשוד, ישן, חשוך ועכשיו גם גזעני (זה דווקא טרנד חזק היום), שאפילו אולרו השוויצרי הכל יכול של מקגייוור לא יצליח לתקן, ואם יש משהו שלמדנו מתשדירי השירות בילדותנו (חוץ מזה שדלורית היא נסיכת הירקות) זה שאני יודע ואת יודעת, בחפץ חשוד (ישן, חשוך וגזעני) אסור לגעת. ובטח שלא לשלם.