במאמרו מה-8.9 בגלובס מבטיח דרור מרמור כי מקומם של החקלאים על מגש הכסף של מדינת ישראל כבר מובטח, ולכן אין כל מניעה להודות להם ולדרוש מהם לפנות את הקרקע החקלאית במרכז הארץ, שלדבריו, סיימה את ייעודה, זאת לטובת הורדת מחירי הדיור במרכז הארץ.

מדובר בכתבה מוטעית ומטעה.

 

ראשית תיקון עובדתי: רוב רובה של הקרקע החקלאית היום איננה שייכת לחקלאים. אין אנו טוענים לבעלות ובטח שלא דורשים אותה. למעשה, צילום: יואב כרמון

 

החקלאי נמצא, לרוב, בחוזה קצר מועד מול המנהל, חוזה שלא מתחדש כל-כך בקלות. לאמיתו של דבר, מאז שנת 1965 והחלטה מספר אחת של מנהל מקרקעי ישראל טרם זכו החקלאים לחוזה חכירה מוסדר. חשוב להדגיש שגם לאחר חוזה כזה, החקלאי יהיה חוכר אך לא בעל הקרקע. הדבר נדון לאחרונה גם במסגרת הרפורמה במנהל מקרקעי ישראל.

שנית בנוגע להחלטות היסטוריות בהן הופשרו קרקעות חקלאיות לבנייה ברחבי הארץ – אני יכול לספור אותן על כף ידי.

ניתוח אמיתי של החקלאות בישראל מגלה אמנם התייעלות אדירה שלא ניתן להשוות אותה לשום ענף אחר במשק הישראלי, אך בד בבד מסתמנת גם שחיקה דרמטית ברווחי החקלאים.

 

לכל אלה הסבורים שהחקלאים הם 'סוחרי נדל"ן עשירים', הייתי מציע לנטוש לרגע את הסיפור על 'החבר של החבר ששמע מחבר' ולעשות סיור אמיתי בכל רחבי הארץ ולהיווכח עד כמה רחוקים הם פני הדברים מהתמונה שמתעקשים ליצור. בכלל, מחצית מהמושבים בארץ היו נתונים בחובות ענק ומשבר עמוק עד הסדר מכירת תנובה. איני טוען חלילה למסכנות, אולם חשוב להעמיד את הדברים על דיוקם ולקרוא לילד בשמו – החקלאים משתייכים למעמד הביניים, עמלים קשה ומתפרנסים בכבוד.

 

לגופו של עניין, המאה העשרים ואחת מסומנת כמאה של קיימות, כלומר מאה בה צמיחה כלכלית לא תבוא על חשבון משאבי טבע. קיימות היא לא רק סביבתית, למעשה היא קודם כל חברתית באופייה. כאשר בוחנים את התועלת השולית מעוד בית צמוד קרקע ברעננה אל מול שטח חקלאי שמכיל בתוכו לא רק את העבר, להלן 'מגש הכסף', אלא גם, ואולי בעיקר, את העתיד, המאזניים נוטות באופן מובהק לטובת השטח הירוק, החקלאי.

 

אין ספק שמעמדה של הקרקע החקלאית צריך להשתנות, אבל לא לכיוון אליו חותר כותב המאמר, כי אם למעמד של שמורת טבע, עם כל המשתמע מכך. כל אזור ירוק בין גדרה לחדרה הוא בגדר שמורת טבע שיש לשמור עליו, לא למען החקלאים, כי אם למען תושבי מדינת ישראל ולא בכדי. ערכה של החקלאות וההתיישבות לא יסולא בפז, לאורכה ולרוחבה של מדינת ישראל. אנו החקלאים שומרי הקרקע האמיתיים של המדינה, חלק מהותי מחיל שמירת הקרקעות לו שותפים גם הצבא, קק"ל ורשות שמורות הטבע והגנים. תרומתנו לביטחון המדינה הייתה קיימת בעבר, הינה חלק מהותי מההווה ותהא גם בעתיד. פעילותנו החקלאית תורמת לציבור העירוני ולמדינה כולה בריאות ירוקות, איכות סביבה, תיירות כפרית ועוד. המעבר הגדול משימוש במים שפירים לשימוש במי הקולחין נותן מענה לקולחי המדינה ומפנה מים שפירים לציבור העירוני. המרחב הכפרי הוא הגינה של המדינה כולה, בו מתקיימות זו לצד זו תרבות ומורשת חקלאית החיוניות לכלל תושבי המדינה והחשוב מכולם – אנו מספקים תוצרת חקלאית לאוכלוסייה לאורך כל ימות השנה באופן שוטף, מגוון ובמחירים סבירים.

 

לשם כך, כל עוד למדינה יש עניין לשמור על אדמותיה, חייבת היא לשמר את החקלאות כבסיס החומרי והרוחני להתיישבות הכפרית ולכן יש לפעול לקבע את הקרקע כחקלאית כשמורת טבע ולהותירה ככזאת לדורות הבאים. קשה לי לדמיין סיטואציה בה מישהו יקום ויקרא לשנות את ייעודן של שמורות טבע ולהחליט להקים שם שכונות למגורים.

 

אינני טוען חלילה שאין זה חשוב שזוגות צעירים יוכלו לרכוש דירה (כאמור גם זה חלק מעיקרון הקיימות), עם זאת אני כן מאמין שישנו סדר עדיפויות לאומי והמשמעות של הוזלת מחירי הדירות במרכז היא התעצמות ההגירה השלילית לתוך 'מדינת תל אביב', הגירה שמשמעותה, נטישה איטית של מושבי הפריפריה והתכנסות לתוך גבולות החלוקה.

אין כל פסול בבחינת ניצול הבנייה במרכז הארץ, כאמור, אך זו ראוי וכדאי שתעשה רק לאחר ייהוד הנגב והגליל, ולא כאשר אלה מתייבשים ומשוועים לחמצן אנושי.