תכנית ההתנתקות אינה כשלון בכלל. נהפוך הוא. כפי שניצן כותב בעצמו במאמר "מה יצא לנו מההתנתקות", תוכנית ההתנתקות נועדה בעיקר לשמור על רוב יהודי במדינת ישראל. ולכן, על-פי הקריטריון הזה, היא דווקא הצלחה מסחררת. קצב גידול האוכלוסייה הערבית גדול בהרבה משלנו ודווקא בגלל זה עלינו להתנתק ממרכזי האוכלוסייה הפלסטינים. שנת 2009 היא השנה הראשונה בה מספר הערבים בין הים לירדן (ערביי ישראל + עזה + הגדה המערבית) עובר את מספר היהודים. אם עזה הייתה חלק ממדינת ישראל - לא היה רוב יהודי במדינה.

 

גם הטענות כלפי הביטחון צריכות להיבחן בטווח הבינוני ולא הקצר. היציאה מעזה אפשרה לאבו-מאזן להילחם ישירות בחמאס מבלי להיחשב אוהד הציונות. היא חיזקה את מעמדנו הבינלאומי, ואותתה לפלשתינאים שאנחנו מוכנים לוויתורים.

 

גם השתלטות החמאס על עזה אינה כולה רעה כי היא בודדה את החמאס לגמרי בזירה הבינלאומית (אפילו בעולם הערבי), ועזרה לנקות את הפתח מגורמים קיצוניים בתוכו.

התחזקות הגורמים המתונים בגדה המערבית, חיסול הטרור שם, הצמיחה הכלכלית והדגש ששמה הועידה האחרונה של אש"ף על מאבק לא אלים, קשורים כולם להתנתקות.

 

על אף הקסאמים הרבים שנפלו על ישובי האיזור, מספר הנפגעים היה נמוך מאוד, שהרי בכל זאת קסאמים זה נשק יעיל הרבה פחות מפיגועי ירי והתאבדות, אותם החמאס אינו מסוגל להוציא. כיום אין נפילות בכלל, ובעוד שנה-שנתיים יושלמו הפרוייקטים של מערכות הגנה נגד הקסאמים, ואלו יהפכו חסרי משמעות כמעט לחלוטין.

 

פינויים של תושבי גוש קטיף היה כואב ומצער באמת (ולא הייתי שותף לאלו ששמחו לאידם) אך גם פינוי סיני היה כזה, ומעטים אלו שיחלקו על נכונותו של זה בטווח הארוך.

 

אכן- צריך לטפל בפונים במלוא הרצינות וההשקעה, ולא לחסוך עליהם שקל.

יחד עם זאת צריך לפעול לקראת פינוי ישובי יש"ע כדי להשלים את תהליך השלום שנקטע עם החלפת הממשלה.