| נהגתי לסנוט בגייזי על קוטנה של תנועת המחנות העולים ולתהות האם יש טעם לקיומה הנפרד מהנוער העובד, הכללית יותר, שבמסגרתה פעלתי. בדוגריות שלו, הוא נהג להשיב: "אנחנו קטנים ואליטיסטים; המחנות העולים היא תנועה אינטימית ואליטיסטית ותמשיך להיות כזו". היה צורך בהעזה וביכולת התרסה כדי לומר זאת; בתקופה בה התנועה הקיבוצית החלה לנסות – בלא הצלחה יתרה – להנמיך את חומות האיבה בין הקיבוצים לבין שכניהם והקימה מוסדות ל"שילוב אזורי", אמירה כזאת היתה בלתי תקינה בעליל. אבל אצל גייזי ה"מה יגידו עלינו" או "איך יתקבלו הדברים", היה העניין האחרון לעסוק בו. הוא האמין בתנועה אליטיסטית מובילה והלך נגד הרוח. התקינות הפוליטית היתה ממנו והלאה. הוא לא קנה אליטיזם בתחפושת עממית, כמו זה שהציעה התנועה הקיבוצית דאז. אם להביט על המחנות העולים מודל 2012 – הוא צדק, מן הסתם. היא חלוצית ומובילה. בפועל, השילוב האזורי היה חד-צדדי, לבש אופי פילנתרופי ולא מיתן את האיבה בין עיירות הפיתוח לקיבוצים.
אחר כך התחככנו בחצרותיהם של יגאל אלון ושל יצחק רבין ובמאבקים במשמרת הצעירה של מפלגת העבודה, בימיו של היו"ר רמון, שלא אהד במיוחד את מחוז הקיבוצים. זה היה קצת לפני שגייזי "המציא" את טבעול והחל את המראתו הסילונית אל הצמרת העסקית-ניהולית בארץ. בעת ההיא, בפגישות די נדירות שהיו, הוא נהג לשאול: "כמה-כמה?", ולא, הוא לא התכוון להפועל תל-אביב שאותה אהד, אלא ביקש הערכה לגבי יחסי הכוחות בתנועה בין השיתופיים למפריטים. הוא, כמובן, היה בעד השיתופיים. כל עוד הקיבוץ לא הופרט, הוא העביר את משכורתו הענקית לקיבוץ ללא סייג וכך היה ממשיך לעשות לו התקבלה דעתו בקיבוצו נגד ההפרטה.
בפעם האחרונה ששאל "כמה-כמה?" היחס עמד על 40:60 לטובת השיתופיים. זה היה מזמן-מזמן. מאז לא נפגשנו ובשנים הללו הגלגל התהפך.
עניין של בחירה
דרכו של גייזי, כמו של עוד כמה מנהלי-על בתנועה הקיבוצית ש"שווים מיליונים", היא התשובה הכי מוחצת לטיעון הכוזב של אסכולת ההפרטה, בדבר ההכרח בקשר בין תרומה לתמורה חומרית; שמי שתורם הרבה צריך לקבל בהתאם. בולשיט. גייזי, כמו יעקב גדיש (לא אציין מנהלים שעודם בינינו, יש לא מעט כאלה), לא כרך את גודל תרומתו הכספית לקיבוץ בתמורה שקיבל. הוא הבין את ערכם של השוויון והערבות ההדדית ואת הצורך לתרום למימושם.
נכון, גייזי היה במיעוט, אבל מיקומו בין בכירי המנהלים בארץ, נותן יתר תוקף לעמדותיו. המקרה של גייזי, וגם של לוחמי הגטאות, יכולים ללמד עד כמה מופרכים כמה מטיעוניהם של המפריטים ועד כמה תהליכי ההפרטה הם ביטוי להכרעה ערכית של אנשים ולא לכורח או ל"כישלון השיטה".
טוענים שרק עושר מאפשר שיתוף. לא מדויק. בשביל לקיים שיתוף צריך רצון של החברים. סאסא, יזרעאל ומשמר העמק, בשיא עוניים, החליטו לשמור על השיתוף; שמיר, כפר-עזה ולוחמי הגטאות, בשיא עושרם, החליטו לפרקו. הכל עניין של בחירה. כך גם עמדתם של המנהלים. יש מנהלים מעולים שייראו בתקציב שוויוני ובקבלת מה שיתר החברים מקבלים עניין מובן מאליו. יש מנהלים שלא יוותרו על תגמול כמו מקביליהם העירוניים, ועל דיווידנד של מיליונים לעת פרישה. זה לא קשור ליעילות והצלחה כלכלית, או לכישלון השיטה. אלה רק תירוצים. באופן אירוני, אפשר לומר שגם הקפיטליזם הקיבוצי ניתק את הקשר בין תמורה לתרומה, אבל במהופך. לעתים, רק בשל תואר כלשהו – יו"ר, יועץ, או מנכ"ל – מקבל אדם תמורה גדולה על תרומה דלה.
אין מפעלים – אין מנהלים
כך או כך, נראה כי שאלת שכר המנהלים חברי הקיבוצים המופרטים עומדת להתפוגג מסדר יומנו. בקיבוצים הללו רבים מן החברים מעדיפים לשחוט את הפרה ולקבל "בשר עכשיו" במקום חלב לאורך שנים; בקיבוצים האלה אין עוד תכניות לימודים ממוסדות שבהן מכשירים מנהלים לעתיד (אם עוד נותר את מי להכשיר). שני התהליכים הללו מובילים לקצב הולך וגובר של "אקזיטים" – מכירת מפעלים קיבוציים לגורמים פרטיים או רב לאומיים. באין מפעלים קיבוציים - אין מנהלים קיבוציים, ובאין מנהלים קיבוציים - אין בעיה של שכר המנהלים הקיבוציים. התאגיד – בניו-דלהי, בלונדון, או בדאלאס – ימנה מנהל ויקבע את שכרו.
בסיפור החרבת סדום ועמורה, מבטיח אלוהים לאברהם כי אם יש עשרה צדיקים בעיר, הוא לא יחריבה. בסיפור החרבת השיתוף הקיבוצי יש הרבה יותר מעשרה מנהלים צדיקים. גייזי קפלן, שהלך לעולמו בטרם עת, בלט מאוד ביניהם.
נראה כי שאלת שכר המנהלים חברי הקיבוצים המופרטים עומדת להתפוגג מסדר יומנו. בקיבוצים הללו רבים מן החברים מעדיפים לשחוט את הפרה ולקבל "בשר עכשיו" במקום חלב לאורך שנים
גייזי, כמו יעקב גדיש, לא כרך את גודל תרומתו הכספית לקיבוץ בתמורה שקיבל. הוא הבין את ערכם של השוויון והערבות ההדדית ואת הצורך לתרום למימושם
|